יום ראשון, 27 באפריל 2014

התרת עגונות לאחר השואה

התרת עגונות לאחר השואה

הרב עדו רכניץ
אחת המשימות הרגישות והכאובות שהוטלו על כתפי הפוסקים לאחר השואה היתה התרת העגונות הרבות. משימה זו מתועדת בתשובות רבות שאת חלקן נסקור במסגרת זו. כדי להכליל את פסקי הדין הארוכים המפורטים, נדון בשני עקרונות העולים מהם.

היתר כאשר אבד זכרו של הבעל

בהלכה ישנה הבחנה בין אדם שטבע במים שיש להם סוף, שאשתו מותרת, כיון שאילו היה ניצל היו רואים אותו יוצא מהמים. לבין אדם שטבע במים שאין להם סוף, שאשתו אסורה, שמא עלה מן המים והדבר לא נצפה.
רבי אליעזר מוורדון (במרדכי יבמות צב) כתב שגם במים שאין להם סוף, אם עברו כמה שנים והאדם לא הופיע ויש ראיות נסיבתיות על טביעת הספינה בה היה – אשתו מותרת. רבים מהראשונים (שם) חלקו עליו וכך פסק להחמיר גם בשולחן ערוך (אבן העזר יז, לד).
אולם, בשו"ת חתם סופר כתב שכבר בימיו (תחילת המאה ה-19) היה מקום להקל בגלל התפתחות אמצעי התקשורת והעיתונות (שו"ת חתם סופר חלק ג, סימן נח): "נשתנו הזמנים בענין זה ממה שהיה בימיהם שעתה קביע בי דואר במתא (=בעיר) בכל המדינות הידועות ואפילו מארצות תוגרמה מגיע הכתב אלינו בזמן קצר מאוד ואלו היה עולה מהמים בכל מקום שהוא היה מודיע לביתו ע"י איגרת ואו היה מפקיע הקול אפילו ע"י מגיד חדשות שקורין צייטונג (=עתון)".
בהמשך לכך כתב הריא"ה הרצוג (שו"ת היכל יצחק אבן העזר א סימן כד) שבימיו יש מקום להקל עוד יותר: "ועתה בימינו אנו כשכל העולם נעשה, כפתגם ההמון, לעיר אחת ע"י הטלגרף והרדיו והעתונות וכו' נתחזקה האומדנא פי שבע". וכן הזכירו סברה זו גם הרב צבי פסח פרנק (קונטרס עגונות השואה, שו"ת הר צבי אבן העזר, סד) והרב עובדיה יוסף (שו"ת יביע אומר חלק ח - אבן העזר סימן כ).

היוצא להיהרג

בצירוף היתר אדם שאבד זכרו, התירו הפוסקים את אלו שנשלחו לצד שמאל במחנות ההשמדה. אמנם, בשו"ע (אה"ע יז, לו) נפסק: "ואפילו מי שהוא בעיר שכבשה כרקום וספינה שטבעה בים והיוצא ליהרג, אין מעידין, שהן בספק חיים ונותנים עליהן חומרי מתים וחומרי חיים". דהיינו, גם מי שנשלח לביצוע עונש מוות עדיין איננו בחזקת מת ואשתו אסורה.
אולם, הריא"ה הרצוג סבר שמי שבנוגע מי שנשלח לצד שמאל יש וודאות גדולה עוד יותר (שו"ת היכל יצחק אבן העזר א סימן כד): "ומעתה הרי אלו שנגזר דינם למות מהרשעים הללו, והכל על פי הפקודה מלמעלה... ואין חוששין למיעוטא דמיעוטא הניצלים לאחר שנגמר דינם, וחזקתם שנהרגו". דהיינו, כיון שמדובר על פקודה לרצוח את היהודים, הסיכוי להצלה קלוש.
בשו"ת מנחת יצחק (חלק א סימן ד) נימק זאת כך: "הלא לא נכנסו לדין לפני משפט דייני עכו"ם, דיהיה אפשרות שיזכו בדין, רק הוציאו אותם להורגם בגזירת המן מלכות הרשעה ימ"ש וזכרם, ולהכרית כל היהודים היה זממם הרע, ואם כן אינו דומה ליוצא ליהרג בבי"ד של דייני עכו"ם אשר בעבור בצע כסף מחפשים זכות". דהיינו, דברי השו"ע אמורים בנוגע לאדם שנגזר דינו למיתה בבית משפט של גויים, שפם יש סיכוי להפר את רוע הגזירה, אולם, בשואה היה מדובר על רצח שיטתי ללא משפט ולכן יש חזקה שהרצח בוצע.
לכך הוא מוסיף נימוק נוסף: הלא שם באויסשוויטץ היה הכל רק ממונים אשר קבלו הפקודה מראשי הרוצחים שר"י היושבים ראשונה בעיר המלוכה, ומי אשר יהין שלא לעשות כמצווה עליהם, והלא אפילו אם היה אחד מהם אשר היה לו הרגש אנושי סכנה הי' מרחפת על ראשו שידונו אותו במיתה, אם לא יוציא מחשבת הרשע לפועל, ובממונים להרוג אין כאן חשש דילמא שקלי שוחדא". רוצה לומר, כיון שהצלת יהודי מממוות היתה כרוכה בסכנת חיים עבור המציל, הסבירות להצלה נמוכה כל כך שאין להתחשב בה.
דיונים קשים אלה מהווים עדות נוספת לזוועות השמדת יהודי אירופה בידי הגרמנים, אולם בה בעת הם הפכו לחלק בלתי נפרד מהמשפט העברי ואף היוו בסיס לדיון בהתרת עגונות גם בעת מלחמה או אסון.

 המאמר פורסם במוסף צדק, מקור ראשון גיליון מס' 872, בתאריך 25.04.14.




מפגש רבנים וחוקרים בנושא צדק חברתי במקרא

המפגש השני של רבנים וחוקרים, שמתקיים ביוזמת מכון משפטי ארץ והמכון לחקר המשפט העברי התקיים ביום חמישי כ"ד ניסן תשע"ד במכון "ארץ חמדה" בירושלים.
בדיון השתתפו בין השאר הרב אברהם גיסר, יו"ר מכון משפטי ארץ; הרב יוסף כרמל, ראש כולל ארץ חמדה; פרופ' חנינה בן מנחם; הרב שלמה אישון, ראש מכון כתר; פרופ' מרדכי ראבלו; פרופ' רון קלינמן; הרב יוסף צבי רימון, ראש מרכז הלכה והוראה ומקים תעסוקטיף; הרב יהודה זולדן מפמ"ר תושב"ע; ד"ר יעקב חבה.
בפתח המפגש הציג ד"ר בנימין פורת מנהל המכון לחקר המשפט העברי מאמר בנושא צדק חברתי במקרא, ולאחר מכן התקיים דיון ער בין המשתתפים. במוקד היון עמדה טענתו של ד"ר פורת שפערים כלכליים אינם נתפסים במקרא ובמשפט העברי כבעיה איתה יש להתמודד, ובהתאמה ששוויון איננו המטרה המרכזית של המצוות החברתיות במקרא.


יום ראשון, 20 באפריל 2014

חירות כחובה

הרב עדו רכניץ

בדרך כלל חירות נתפסת כזכות – זכותו של אדם להיות בן חורין ולא להיות משועבד לאחר.. אחד המאפיינים המובהקים של זכות הוא שבדרך כלל זכותו של בעל הזכות לוותר על זכותו. כך למשל הזכות הקניינית (שהיא זכות גם במשפט העברי) ניתנת לויתור כאשר אדם נותן מתנה או מפקיר את רכושו. לעומת זאת, במשפט העברי חירות במובנים רבים היא חובה המוטלת על האדם, חובה שאינה ניתנת לויתור והיא כפויה על האדם בעל כורחו.

חירותו של הפועל

אחד המקורות הבולטים בהקשר זה עוסק בזכותו של פועל לחזור בו מהסכם העבודה, ולהתפטר. וכך נפסקו הדברים בשולחן ערוך (חושן משפט שלג, ג): "התחיל הפועל במלאכה, וחזר בו בחצי היום, חוזר, ואפילו קבל כבר דמי שכירותו ואין בידו לשלם לבעל הבית, יכול לחזור בו והמעות חוב עליו, שנאמר: 'כי לי בני ישראל עבדים' (ויקרא כה, נה), ולא עבדים לעבדים". במילים אחרות, חירותו של הפועל, אינה זכות שניתן לוותר עליה, אלא היא נובעת מחובתו כלפי בורא עולם. חירות זו גוברת על הסכם עבודה ואפילו על תשלום מראש ולכן פועל רשאי בכל רגע להשתחרר מחוזה העבודה וללכת.
יתירה מזו, העמדה המקובלת בפסיקה היא זו של הש"ך (חושן משפט שלג, יד) שסבר כי אפילו היה הסכם שמונע מהפועל לחזור בו – הוא איננו תקף. בשולי הדברים יש לציין כי המשפט העברי איננו מאפשר התפטרות פתאומית במקום בו היא גורמת נזק למעסיק (שו"ע חו"מ שלג, ה) וזאת כחלק מחובתו של הפועל שלא להזיק למעסיק.
לכך יש להוסיף את ההגנה על חירותו של העובד במשך יום בשבוע, כלומר, ביום השבת, כפי שנאמר בתורה (דברים ה, יד): "ויום השביעי שבת לה' אלהיך לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ושורך וחמרך וכל בהמתך וגרך אשר בשעריך למען ינוח עבדך ואמתך כמוך". זכות בסיסית זו היא גם כמובן חובה – פועל אינו רשאי לעבוד בשבת גם אם ירצה בכך. חירותו במשך השבת איננה רק זכות אלא גם חובה.

שמירה על חירותו של החייב

שדה נוסף שבו בא לידי ביטוי עקרון זה, הוא ביחס לחייב. כבר בספר משלי (כב, ז) נאמר: "עשיר ברשים ימשול ועבד לוה לאיש מלוה". לאמירה זו יש גם משמעות משפטית, כמו שפסק הרמב"ם (סנהדרין ו, ז) בנוגע למקום הדיון כשיש מחלוקת בין בעלי הדין: "אם אמר המלוה: נלך ל[התדיין ב]בית דין הגדול – כופין את הלוה ועולה עמו, שנאמר: 'עבד לוה לאיש מלוה'".
כנגד פגיעה קשה זו בחירותו של החייב יש כמה מצוות המגנות עליה. המצווה הראשונה היא איסור ריבית: מצווה זו חלה על פי דין, והיא מטילה איסור הן על המלווה הן על הלווה: "כדרך שאסור להלוות כך אסור ללוות ברבית" (רמב"ם מלוה ולוה ד, ב). כמובן היא שאיננה ניתנת לויתור ולווה אינו רשאי להסכים לקבל הלוואה בריבית. והוא אף רשאי לדרוש בחזרה את כספי הריבית ששילם: "שכל המלוה בריבית אם היתה ריבית קצוצה שהיא אסורה מן התורה הרי זו יוצאה בדיינין ומוציאין אותה מן המלוה ומחזירין ללוה" (רמב"ם מלוה ולוה ד, ג).
עוד מצווה המגנה מפני שעבוד של לווה למלווה היא מצוות שמיטת כספים (דברים טו, ב): "וזה דבר השמטה שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו לא יגש את רעהו ואת אחיו כי קרא שמטה לה'". השימוש בפסוק בפועל "יגושׂ" מזכיר את הפסוק העוסק בעבדות מצרים: "והנגשים אצים לאמר כלו מעשיכם דבר יום ביומו כאשר בהיות התבן" (שמות ה, יג), ומרמז כי מדובר בחובה לשחרר את הלווה משעבודו למלווה ולא רק מהלוואתו.

עקרון זה, דווקא החובה היא המגנה על החירות עולה בהקשרים הלכתיים נוספים, וביטא אותו באופן חד רבי יהודה הלוי בשירו: "עבד ה' הוא לבד חפשי".

פורסם בעיתון מקור ראשון, מוסף צדק, גיליון 871, חול המועד פסח  

יום שני, 14 באפריל 2014

ביטול הוראת קבע לצדקה

הרב דניאל כ"ץ

שאלה

חתמתי על הוראת קבע לעמותה שעוסקת בהפצת תורה שבה אחותי משרתת בשירות לאומי. באמצע השנה אחותי עזבה את העמותה ועברה למקום אחר, האם אוכל לבטל את הוראת הקבע?

תשובה

ראשית יישר כחך שנתת ליבך לחזק את לימוד התורה בעם ישראל.
השולחן ערוך פוסק (יורה דעה רנח,ו) "הנודר צדקה אינו יכול לחזור בו". כיצד נוצר נדר לצדקה? גם לכך מתייחס השולחן ערוך (שם יב): "אמר ליתן לחבירו מתנה אם הוא עני, הוי כנודר לצדקה ואסור לחזור בו." כלומר באמירה לתת צדקה לעני חל הנדר.

נדר צדקה בדרכים שונות

ישנו דיון רחב בפוסקים על מי שגמר בליבו לתת ולא הוציא מפיו, בהקדש לבית המקדש מצינו שהוא חל במחשבה והדיון הוא האם לדמות צדקה להקדש. לדעת הרמ"א (שם יג) יש להחמיר בכך, דעת השולחן ערוך בעניין לא נתבררה.
לגבי אדם שכתב שייתן צדקה, לדוגמא כשכתב שיק עבור עניים, נחלקו הדעות האם יש להתייחס לכתיבה כדיבור. הכרעת פוסקים רבים שכתיבה אינה מחייבת (ראו צדקה ומשפט פרק ד הערה מה).
אמנם אם אדם כתב שיק ומסר אותו לגבאי צדקה הרי זה מעשה גמור שמחייב את בעל השיק. הוא הדין לחתימה על הוראת קבע שהסכומים שטרם ניתנו מהווים התחייבות גמורה שיש לה תוקף מחייב כנדר גמור, שלא ניתן לחזור ממנה.

הערכת כוונת הנותן

בהוראת הקבע שנעשתה לתקופה מוגבלת, הנותן פטור בסוף התקופה. בהוראת קבע שמתחדשת מדי שנה, יש נקודת עצירה בה ניתן לעצור את ההתחדשות, והיא נחשבת לסוף תקופת ההתחייבות. במקרה שאין מגבלת זמן הפוסקים מנסים למצוא דרכים כדי להעריך את כוונת הנודר לגבי אורך התקופה.
במקרה שעלה בשאלה התורם מעוניין לסיים את הוראת הקבע לפני תום התקופה עליה הוא התחייב, ולכאורה, הדבר אסור. אולם, יש לדון האם ניתן לומר לגבי הסכום שטרם הועבר, שניתן להעריך כי ההתחייבות נעשתה על דעת זה שהאחות משרתת בעמותה, ולכן כשהיא עזבה הסתיימה תקופת ההתחייבות.
שאלה זו נוגעת לסוגיה ששנויה במחלוקת בין הפוסקים, האם ניתן להסתמך על אומדנא בהתחייבות לצדקה (ראו סיכום הדברים בשו"ת חתם סופר יו"ד, רלז, ספר צדקה ומשפט פרק ט, סעיף ו).
מעבר לכך כבר קבע המרדכי (כתובות קעו) ש"לא כל האומדנות שוין", ועל כן יש לבחון עד כמה באמת ברור הקשר שבין התרומה לשירות של האחות בעמותה, ושמא התורם חש הכרת הטוב ומעוניין גם להוסיף ולתרום.
על כן נראה למעשה שבמקרה כזה ובמיוחד אם כוונת התורם להעביר את התרומה לעמותה אחרת (ראה קצות החושן ריב,ד), עליו לעשות על כך התרת נדרים אצל חכם (שיבחן את פרטי המקרה).
להבא, כדאי לומר בזמן החתימה שהוראת הקבע היא "בלי נדר" ובתנאי שתוכל לחזור בך בכל שלב. על ידי כך תוכל להימנע משאלות כאלו בעתיד.


הרב דניאל כ"ץ הוא ראש תחום תשובות הלכתיות במכון משפטי ארץ
עוד דיני ממונות לבית היהודי בספר שו"ת משפטי ארץ, להזמנות: info@dintora.org
פורסם בעלון עולם קטן

סקירת פסק דין: פרסום שמות מורשעים באינטרנט

הרב שמואל פולצ'ק

אחד ההבדלים בין בתי המשפט לבתי הדין שדנים ע"פ ההלכה הוא אופן פרסום פסקי הדין. בבתי המשפט נהוג לפרסם את פסקי הדין האזרחיים והפליליים עם השמות המלאים של הצדדים למעט במקרים מיוחדים. בעבר היה כך המצב אפילו בדיונים בענייני משפחה, אך בתחום זה השתנה המצב בעקבות הקמת בתי המשפט למשפחה. לעומת זאת, בבתי הדין הרבניים של מדינת ישראל, וכן בבתי הדין הפרטיים לענייני ממונות, נהוג שכאשר מתפרסמים פסקי הדין, שמות הצדדים מושמטים מהפרסום.

מקורות אמפיריים

על הבדל זה עמד השופט משה דרורי במסגרת פסק דין שנתן לאחרונה בבית המשפט המחוזי בירושלים (עמש"מ 12-12-29553). עובדת מדינה שהורשעה ונענשה במסגרת עסקת טיעון בדין משמעתי שלאחריו המשיכה לעבוד במקום עבודתה, גילתה שפסק הדין הכולל את שמה המלא מפורסם באתר האינטרנט של נציבות שירות המדינה. בערעור לבית המשפט המחוזי ביקשה העובדת ששמה והפרטים המזהים אותה יימחקו מפסק הדין שהתפרסם באינטרנט.
כרקע להכרעתו המשפטית שיש להיענות לבקשה זו, הביא השופט דרורי בהרחבה בפסק דינו מקורות מהמשפט העברי לעניין זה. עיקר הדיון הוא סקירה של מקורות אמפיריים מהתנ"ך, ספרות חז"ל וספרות השו"ת מתקופת הראשונים ועד זמננו, בהם מתואר דיון משפטי כאשר בפועל שמות הצדדים הושמטו או הובאו.
מחלק מהמקורות עולה שברירת המחדל היא השמטת השמות, וכאשר השמות מובאים ומפורסמים, הדבר חריג ודורש הסבר. לאור זאת, ההנחה היא שהכלל הוא שאין לפרסם ללא סיבה. אמנם, ייתכן שיש לכך סיבות אחרות.

מקורות הלכתיים

בנוסף למקורות האמפיריים, הביא השופט דרורי גם מקורות היכולים להוות בסיס נורמטיבי  המחייב השמטת שמות בפרסום פסקי הדין. בספרו של פרופ' נחום רקובר "תקנת השבים" נכתב בהקשר לתיעוד הרשעות במרשם הפלילי, שפרסום עבר שלילי של אדם כלול באיסור לשון הרע. זאת, למעט מקרים בהם יש תועלת בפרסום שלא ניתן להשיג בדרך אחרת. כמו כן יש איסור של "אונאת דברים" כשמזכירים לעבריין שחזר בתשובה את עברו, כפי שנכתב במשנה (בבא מציעא ד, י). בנוסף, הדבר יכול להניא עבריינים מחזרה בתשובה, וזה אינו רצוי.
נראה לי כי שני הטעמים האחרונים – איסור אונאת דברים ועידוד תשובה, נוגעים בעיקר לעבריינים שהשתקמו וחזרו בתשובה, וכך הוא במקרה בו דן השופט דרורי. לעומת זאת, נראה שאיסור לשון הרע חל בכל מקרה, כאשר כבר אין תועלת מהפרסום. ולכן הנוהג הקבוע שלפיו לא מתפרסמים שמות הצדדים בבתי הדין התורניים  ככל הנראה מושפע מאיסור זה.
יש לציין כי כל העוסקים בעניין אינם מביאים מקור מפורש שאוסר פרסום שמות בעלי דין. אולם, מצאתי  בהקדמה לשו"ת אגרות משה חלק ט, שהעורכים כותבים  שהמחבר השמיט את שמות בעלי הדין בגלל איסור לשון הרע ושמירה על כבוד המתדיינים.

צדדים להקל בפרסום

אמנם, היה מקום לספק האם הדבר אסור באופן מוחלט. אין זה כה ברור שמהאיסור לצער בעל תשובה בהזכרת מעשיו הרעים בפניו נובע גם איסור תיעוד הדברים במאגר מידע.  ולפחות לפי חלק מהדעות בדברים שכבר התפרסמו אין איסור לשון הרע, וכפי שנאמר בגמרא (ערכין יז ע"א) לגבי המתפרסם בפני שלושה, וייתכן היה לומר שכך הוא לגבי כל פסק של בית דין. כמו כן היה מקום לספק אם חל איסור לשון הרע כשהמספר אינו מתכוון להזיק (ראו מנחת אשר ויקרא סי' מא, ובמאמר הרב עזריאל אריאל "לשון הרע במערכת ציבורית דמוקרטית" בצהר ה).
אולם, הרב אריה כץ ("לשון הרע במאגרי מידע" בתחומין כז 180-184) עסק בשאלת איסור לשון הרע בניהול ארכיון ומאגר מידע ודן בשיקולים שהועלו לעיל. מסקנתו היא שעקרונית יש איסור לשון הרע בשמירת דברי גנאי על אדם בארכיון שפתוח לעיון הציבור. לדבריו, יש להתיר זאת רק כאשר יש בזה תועלת, ואם ניתן למחוק את שמות המעורבים ללא שתאבד התועלת מהפרסום, יש לעשות כך. מסקנה זו עולה בקנה אחד עם מסקנת השופט דרורי.
הרב שמואל פולצ'ק הוא חוקר במכון משפטי ארץ, עפרה

סנקציות כנגד סרבן גט

הרב עדו רכניץ

האתגר המרכזי איתו מתמודד בית הדין הרבני הוא בעיית סרבני הגט, גברים ונשים כאחד. הצצה לתוך התמודדות שכזו מאפשר בית הדין הרבני בחיפה (תיק מס' 362998/17‏, בפני הדיינים: הרב דניאל אדרי, אב"ד, הרב אייל יוסף, הרב דוד בר שלטון, פס"ד של הרב אדרי מיום כ"א באדר ב התשע"ד).
מדובר בבני זוג שהתחתנו בשנת 2001 ולהם ארבעה ילדים. בני הזוג נפרדו בשנת 2008, ובשנת 2011 ניתנה החלטה של ביה"ד הרבני הגדול בראשות הרב שלמה עמר המחייבת את הבעל לתת גט לאשתו. אולם, לדברי בית הדין הבעל מתנה את מן הגט בתנאים בלתי מתקבלים על הדעת.
בית הדין מוסיף כי לדעתו "התיק היה יכול להסתיים מזמן אך הבעל מקבל גיבוי מב"כ ומרב אחר (ידוע לבית הדין) שאינו מכיר או מבין בתיק זה, תאוות הבצע כסף שיש לבעל ואביו מעבירים אותם על דעתם". תופעה זו של רבנים המתערבים לטובת צד אחד בהליך משפטי מוכרת לכל מי שעוסק בתחום, הן בבתי הדין הרבניים והן בבתי הדין לממונות. "תרומתה" העיקרית בכך שהיא מפתחת אצל בעל הדין ציפיות בלתי מציאותיות.

עיצומים כנגד סרבן גט

לאור סרבנותו של הבעל בית הדין מטיל עליו שורה של עיצומים, ובכלל זה: מעצר עד לסיום הדיונים, צו עיכוב יציאה מהארץ, צו המונע הוצאת דרכון, צו המונע הוצאת רישיון נהיגה, הגדרתו כלקוח מוגבל בבנקים, מניעת חופשות מיוחדות מהכלא, מניעת שליחת וקבלת מכתבים בכלא, איסור להחזיק חפצים בכלא למעט אלה המינימאליים, ואיסור על קניית מצרכים בכלא.
בנוסף, בית הדין מגדיל את שיעור חיובי הבעל בתשלום מזונות הילדים, ובכלל זה השתתפות בשכר דירה ובעלות חינוך הילדים.
כמו כן, ביה"ד מקבל את טענת האשה לחייב את הבעל במזונות אשתו בשיעור של 2000 ₪ לחודש. וזאת על פי דברי הגמרא (כתובות צז ע"ב): "דאמר רבי זירא: כל מקום שאמרו 'מגורשת ואינה מגורשת' בעל חייב במזונותיה". דהיינו, במקרים בהם ישנו ספק האם האשה מגורשת, הבעל חייב במזונותיה כיון שהיא כבולה אליו. בעקבות דברי הפוסקים מסיק בית הדין ש"היות והבעל מעכב את האשה להינשא, ועדיין קשורה אליו ואינה יכולה להינשא לאדם אחר שהיה יכול לפרנס אותה, לכן חייב הבעל לזון את אשתו".

חיוב אבי הבעל במזונות נכדיו

סנקציה מעניינת נוספת עולה בפסק הדין והיא חיוב אבי הבעל במזונות נכדיו. חיוב זה שנוי במחלוקת בתלמוד הירושלמי (כתובות ד, ח), וכך פירש את המחלוקת בפירוש "קרבן העדה": "רבי שמואל ורבי מתניה היו סוברין שכשם שבני בנים אינן חייבין במזונות הבנות כך אין הזקן (=הסב) חייב לזון אותן, אי נמי (=או שמא) הואיל ובני בנים יורשים את הזקן הכי נמי (=כך גם) חייב הזקן במזונותם. ואמר ליה (=לו) רבי יוסי: ...מזון בניו הקטנים אינו אלא מדרבנן ואפשר לומר שהזקן פטור".
להלכה, סיכם את הדברים הרב שניאור פרדס דיין בית הדין הרבני בנתניה: "ניתן לחייב סב במזונות נכדו מכוח חובתו לתת צדקה בכלל, כפי שהובא בחוט השני, ולקרוביו בפרט, וכן נוהגים בתי המשפט ובתי הדין במדינת ישראל".
לפיכך, בית הדין קובע כי ניתן לחייב את הסב במזונות הנכדים אם האב אינו משלם, אולם, משאיר את יישום הלכה זו להמשך ההליך. קביעה זו כנגד הסב מצטרפת לביקורת נוספת של בית הדין כלפי הסב והתנהגותו במהלך ישיבות בית הדין: "בית הדין מתרה באבי הבעל אם ימשיך בהתבטאויותיו והקללות, בית הדין לא יהסס להטיל הוצאות כבדות כנגדו".

.פורסם במוסף צדק, גיליון 870, 11.04.14

יום שלישי, 1 באפריל 2014

טענת "איני יודע"

הרב דניאל כ"ץ

במקרים לא-מעטים אדם שנתבע כסף, טוען בבית הדין "איני יודע" בתשובה לטענות התובע. מחד גיסא, אין זו הכחשה גמורה, ומאידך גיסא, אין זו הודאה בחוב. כיצד יפעל בית הדין במקרה של טענה כזו? נתווה כאן עקרונות כללים בסוגיה זו.

דין מרומה?

בשלב הראשון בית הדין יבחן את סיבת חוסר הידיעה: האם מדובר בטענה שבאה לחפות על רמאות, או שמא, מדובר בנתבע שאינו רוצה לשלם את מה שהוא חייב ומתחמק.
במקרה שבית הדין מזהה רמאות עליו להפעיל את הכללים של "דין מרומה" המאפשרים לעתים גביית כסף גם ללא ראיות ברורות ובהסתמכות על אומדנא בדיני ממון, פשרה ועוד (ראו שו"ע חו"מ עה, א; שם טו, א).
אם בית הדין משתכנע שחוסר הידיעה הוא אכן סביר בנסיבות המקרה, כגון שנעשו פעולות שלא היו בשליטת הנתבע ובידיעתו, או שחלף זמן רב וסביר שהדברים נשכחו וכדומה. אזי עולות אפשרויות רבות ומגוונות.

ברי ושמא

כעיקרון נפסק בהלכה שבמחלוקת בין טענות "ברי", דהיינו טענה וודאית ובין טענת "שמא", הטוען טענת שמא אינו מתחייב. על כן קובע השולחן ערוך (חו"מ עה, ט) שאם אדם תובע כסף מחבירו והלה אומר "איני יודע האם קיבלתי ממך כסף" (בלשון ההלכה: "איני יודע אם נתחייבתי") הנתבע אינו חייב מן הדין לשלם כלום, אמנם יש חיוב על הנתבע לצאת ידי שמים ולשלם לו.
כמו כן הנתבע צריך להישבע שבועה שאינו יודע (ובימינו שאין נשבעים יש מקום לתשלום חלקי במקום השבועה לפי שיקול דעת בית הדין ונסיבות המקרה). הטעם הוא שבמקרה זה הולכים אחר חזקת הממון ומשאירים את הכסף בחזקת הנתבע. אמנם אם הכסף נמצא בידי התובע שטוען בוודאות שהנתבע חייב לו הוא יכול להשאיר אותו בידו (שו"ע חו"מ רכג, א).

איני יודע אם פרעתי

במקרה שאדם מודה שהתחייב, וטוען "איני יודע אם פרעתי", כלומר, שאינו יודע האם פרע את החוב – הוא חייב לשלם, היות ויש חיוב וודאי וספק האם החוב נפרע.
יש מקרים גבוליים שבהם עולה ספק האם נוצרה חזקת חיוב, נביא שתי דוגמאות.
הט"ז (סוף סימן עה) דן במקרה של חייב שפרע את חובו בכסף מזומן לאחר זמן טען בעל החוב שחלק מהכסף שנתקבל היה מזויף והוא תובע מהחייב שוב את הכסף. החייב משיב שאינו יודע בוודאות האם הכסף לא היה מזויף.
הט"ז סבור שהיות והחוב נפרע, מדובר בתביעה חדשה, וטענת "איני יודע" במקרה זה היא טענה חוסר ידיעה על ההתחייבות ולכן הנתבע פטור. יש מהפוסקים שחלקו עליו (שו"ת מהרשד"ם פ) וסברו שהיות וברור שהיה חוב ולא ברור שהחוב נפרע כדין, הרי זה כמי שטוען "איני יודע אם פרעתי", ולכן הנתבע חייב.
בבית הדין בת"א (פד"ר י עמ' 25) נדון מקרה של אדם שהיה קונה המחאות תמורת כסף מזומן. התובע הביא לו המחאה לפרוט, ולמחרת טען שלא קיבל תמורה, לעומתו הנתבע טוען שדרכו לשלם מייד או לרשום את החוב ובמקרה זה שהחוב לא נרשם ברור ששילם מייד.
דייני בית הדין נחלקו בדבר: לדעת הרוב בראשות הרח"ג צימבליסט היות ומדובר באירוע של מכירה ולא היה חוב וודאי לפני כן הרי שספק אם היה תשלום באותו אירוע הוא כטענת "איני יודע אם התחייבתי". מה גם שיש נוהג של רישום בפנקס, ועל כן הם מחייבים את הנתבע בשליש מהתביעה (במקום לחייבו שבועה).
לדעת המיעוט  היות ונוצר חיוב כספי בנתינת ההמחאה ולא נתברר בוודאות ששולמה התמורה, הרי זה כ"איני יודע אם פרעתי" והנתבע חייב בכל.

פורסם במקומון ארץ בנימין, אדר ב' תשע"ד