יום שלישי, 1 באפריל 2014

טענת "איני יודע"

הרב דניאל כ"ץ

במקרים לא-מעטים אדם שנתבע כסף, טוען בבית הדין "איני יודע" בתשובה לטענות התובע. מחד גיסא, אין זו הכחשה גמורה, ומאידך גיסא, אין זו הודאה בחוב. כיצד יפעל בית הדין במקרה של טענה כזו? נתווה כאן עקרונות כללים בסוגיה זו.

דין מרומה?

בשלב הראשון בית הדין יבחן את סיבת חוסר הידיעה: האם מדובר בטענה שבאה לחפות על רמאות, או שמא, מדובר בנתבע שאינו רוצה לשלם את מה שהוא חייב ומתחמק.
במקרה שבית הדין מזהה רמאות עליו להפעיל את הכללים של "דין מרומה" המאפשרים לעתים גביית כסף גם ללא ראיות ברורות ובהסתמכות על אומדנא בדיני ממון, פשרה ועוד (ראו שו"ע חו"מ עה, א; שם טו, א).
אם בית הדין משתכנע שחוסר הידיעה הוא אכן סביר בנסיבות המקרה, כגון שנעשו פעולות שלא היו בשליטת הנתבע ובידיעתו, או שחלף זמן רב וסביר שהדברים נשכחו וכדומה. אזי עולות אפשרויות רבות ומגוונות.

ברי ושמא

כעיקרון נפסק בהלכה שבמחלוקת בין טענות "ברי", דהיינו טענה וודאית ובין טענת "שמא", הטוען טענת שמא אינו מתחייב. על כן קובע השולחן ערוך (חו"מ עה, ט) שאם אדם תובע כסף מחבירו והלה אומר "איני יודע האם קיבלתי ממך כסף" (בלשון ההלכה: "איני יודע אם נתחייבתי") הנתבע אינו חייב מן הדין לשלם כלום, אמנם יש חיוב על הנתבע לצאת ידי שמים ולשלם לו.
כמו כן הנתבע צריך להישבע שבועה שאינו יודע (ובימינו שאין נשבעים יש מקום לתשלום חלקי במקום השבועה לפי שיקול דעת בית הדין ונסיבות המקרה). הטעם הוא שבמקרה זה הולכים אחר חזקת הממון ומשאירים את הכסף בחזקת הנתבע. אמנם אם הכסף נמצא בידי התובע שטוען בוודאות שהנתבע חייב לו הוא יכול להשאיר אותו בידו (שו"ע חו"מ רכג, א).

איני יודע אם פרעתי

במקרה שאדם מודה שהתחייב, וטוען "איני יודע אם פרעתי", כלומר, שאינו יודע האם פרע את החוב – הוא חייב לשלם, היות ויש חיוב וודאי וספק האם החוב נפרע.
יש מקרים גבוליים שבהם עולה ספק האם נוצרה חזקת חיוב, נביא שתי דוגמאות.
הט"ז (סוף סימן עה) דן במקרה של חייב שפרע את חובו בכסף מזומן לאחר זמן טען בעל החוב שחלק מהכסף שנתקבל היה מזויף והוא תובע מהחייב שוב את הכסף. החייב משיב שאינו יודע בוודאות האם הכסף לא היה מזויף.
הט"ז סבור שהיות והחוב נפרע, מדובר בתביעה חדשה, וטענת "איני יודע" במקרה זה היא טענה חוסר ידיעה על ההתחייבות ולכן הנתבע פטור. יש מהפוסקים שחלקו עליו (שו"ת מהרשד"ם פ) וסברו שהיות וברור שהיה חוב ולא ברור שהחוב נפרע כדין, הרי זה כמי שטוען "איני יודע אם פרעתי", ולכן הנתבע חייב.
בבית הדין בת"א (פד"ר י עמ' 25) נדון מקרה של אדם שהיה קונה המחאות תמורת כסף מזומן. התובע הביא לו המחאה לפרוט, ולמחרת טען שלא קיבל תמורה, לעומתו הנתבע טוען שדרכו לשלם מייד או לרשום את החוב ובמקרה זה שהחוב לא נרשם ברור ששילם מייד.
דייני בית הדין נחלקו בדבר: לדעת הרוב בראשות הרח"ג צימבליסט היות ומדובר באירוע של מכירה ולא היה חוב וודאי לפני כן הרי שספק אם היה תשלום באותו אירוע הוא כטענת "איני יודע אם התחייבתי". מה גם שיש נוהג של רישום בפנקס, ועל כן הם מחייבים את הנתבע בשליש מהתביעה (במקום לחייבו שבועה).
לדעת המיעוט  היות ונוצר חיוב כספי בנתינת ההמחאה ולא נתברר בוודאות ששולמה התמורה, הרי זה כ"איני יודע אם פרעתי" והנתבע חייב בכל.

פורסם במקומון ארץ בנימין, אדר ב' תשע"ד

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה