יום ראשון, 25 במאי 2014

טענה נגדית

טענה נגדית
הרב דניאל כ"ץ
במקרים רבים נתבע מודה שהוא חייב אך טוען שהתובע חייב לו ולכן הוא דורש להתקזז איתו. במקרים אחרים הוא כופר בתביעה וטוען שלהיפך, לא הוא החייב אלא התובע חייב לו כסף. מה ייחס ההלכה לטענות כאלה?
ראשית נקבע מה הדין לגבי שנים שחייבים זה לזה חובות האם הם צריכים לשלם כל אחד את חובו או שניתן להתקזז. בעניין זה פוסק השולחן ערוך (חושן משפט פה,ג) על סמך דברי הגמרא (כתובות קי,א) שהיות ויש כאן חובות ברורים הרי שחבל לבצע העברת ממון כפולה ומיותרת ובלשון הגמרא: "הפוכי מטרתא למה לי?" כלומר החלפת דברים שווים מיד ליד היא פעולה מיותרת, ולכן יש לקזז את החובות.

חשש לגבי אמינות התביעה הנגדית

כמובן שלעתים יש מקרים בהם הטענה בדבר קיומם של חובות נגדיים מעלה חשש שמדובר בטענה פיקטיבית. דוגמא למקרה כזה מובאת ברמ"א (פה,ג) על סמך דברי הרא"ש בתשובה (ע,ב) שדן באשה שהקדישה את נכסיה ודרשה מילדיה הגרים בבתים לשלם שכירות להקדש, לאחר זמן הוציאה לפתע אחת הבנות שטר מתנה ובו כתוב שהאם נתנה לבת את הנכסים. לפי התאריך הרשום בשטר הדבר נעשה לפני ההקדש ועל הבת היא הבעלים האמיתי על הנכסים ואינה צריכה לשלם שכר דירה להקדש. הרא"ש פוסק שיש לפקפק בכשרות השטר, ועל הבת להסביר באופן משכנע ("אמתלא") מדוע לא הוציאה את השטר מייד, והסכימה לשלם דמי שכירות להקדש במשך זמן מה.
במקרה שיש לגבייה ההדדית השלכות שונות, כגון שזמני הגבייה של החובות רחוקים זה מזה וכדומה, יש מקום לדרוש הפרדה בין שני החובות למרות הכפילות.

מתי מקיימים דיון בחובות הנגדיים?

עולה השאלה האם בית הדין צריך לדון בשני החובות בו זמנית או שמא ניתן להפריד את הדיון בחובות.
השולחן ערוך פוסק (חו"מ כד,א) שבאופן עקרוני כשיש תובע שמעלה את תביעתו בבית דין, על בית הדין לעסוק אך ורק בתביעה זו ולא לטפל בתביעות שמעלה הנתבע.
קצות החושן (כד,א) מביא את דברי הרי"ד (רבי ישעיה דיטראני מגדולי הראשונים באיטליה דבריו מועתקים בשלטי גיבורים ב"ק כ,ב בדפי הרי"ף) ביחס למקרה שתובע הציג שטר חוב, והנתבע טען כנגדו טענות נגדיות. הרי"ד קובע שאם טענת הנתבע היא "השטר אמיתי אך מסרתי לך חפצים כפירעון ואני דורש שתישבע שהשטר אינו פרוע" טענתו מתקבלת. שהרי מדובר בדיון אחד בו התובע דורש מהנתבע לפרוע את החוב ואילו טוען שהוא כבר פרע את החוב. לעומת זאת, כאשר מדובר בתביעה נגדית בנושא אחר ולא בטענת פירעון, בית הדין ידון בתביעת התובע ולאחר מכן יקיים דיון נפרד בטענת הנתבע (ראה שם בנתיבות המשפט כד,א שהוסיף ביאור וחלק בפרט מסויים).

טענת קיזוז או תביעה נגדית

בשולי הדברים יש להעיר כי להבחין בין טענת קיזוז שבה הנתבע מבקש להפחית את החוב שהתובע דורש ממנו, לבין תביעה נגדית בה הנתבע דורש לקבל כסף מהתובע. למשל, ברשת בתי הדין "ארץ חמדה – גזית" אין תשלום אגרה על טענות קיזוז, אולם, אם מדובר בתביעה נגדית הנתבע (שהוא התובע שכנגד) מחויב באגרה ככל תובע אחר.

 פורסם במקומון "ארץ בנימין" בתאריך 19.05.14


סקירת פסק דין: חלוקת עסק משפחתי

סקירת פסק דין: חלוקת עסק משפחתי

שמואל פולצ'ק

אחים שפירקו עסק משותף נחלקו לגבי משיכות הכספים הפרטיות שנעשו במהלך השנים. בית הדין קבע שעל ההוצאות הלא-שוטפות אין מחיל הדדית והן יקוזזו מסכום החלוקה 

תופעה מצויה בעסקים קטנים בעלי אופי משפחתי היא שההבחנה בין הכספים האישיים והעסקיים מטושטשת במידה מסוימת, וכן שאין תיעוד מדויק של ההוצאות ומשיכת רווחים מהעסק. דבר זה יכול להקשות על המעורבים בעסק במקרה של חילוקי דעות או התפתחויות בלתי צפויות. כך קרה במקרה שלפנינו.
שני אחים הפעילו בשותפות חנות למכשירי חשמל במשך עשרות שנים. במשך השנים האחים השותפים עבדו יחד בעסק, ומשכו ממנו כספים לפי צורכיהם וצורכי משפחותיהם. למרבה הצער, העסק נקלע לחובות, והאחים החליטו לפרק את העסק. אולם התעוררה שאלה, כיצד יש לחלק את החובות בין הצדדים. לצורך ההכרעה במחלוקת הסכימו הצדדים לבוררות בפני דיין יחיד בבית הדין של ארץ חמדה גזית בירושלים (תיק מס' 73120, בפני הדיין הרב סיני לוי).
התובע טען שיש לחלק את החובות בשווה בין הצדדים בהיותם שותפים שווים. הנתבע טען שבמשך השנים התובע ומשפחתו משכו סכומי כסף גבוהים יותר מאשר הנתבע ומשפחתו משכו, ובכסף זה קנו התובע ומשפחתו דירות. מנגד, התובע טען שהוא ומשפחתו חיו ברמת חיים נמוכה יותר מאשר משפחת הנתבע, וכן שבתחילת העסק ובתחילת נישואיהם, הוא ומשפחתו השקיעו כספים בעסק וגם נתנו כספים למשפחת הנתבע. בנוגע לקניית הדירות טען התובע שהנתבע ומשפחתו עודדו אותם לקנות את הדירות, והם הסתמכו על כך במשיכת הכספים, ואולי לא היו עושים זאת אילו ידעו שייתבעו להחזירם לעסק.

התנהלות לא מתועדת

בית הדין קבע שאין זה סביר שהדירות שנקנו הן בבעלות משותפת של השותפים בעסק. זאת על פי מרשם המקרקעין שהיה על שם התובע ואשתו שלא הייתה שותפה בעסק, ולא על שם שני האחים. חיזוק נוסף לכך היה לפי אופי השימוש בדירה ואופן ההחלטה לקנותה, שהיו לפי צורכי משפחת התובע ולא לפי השיקולים העסקיים המשותפים.
לגבי הכספים שנמשכו במשך השנים, לצורך ההוצאות השוטפות של השותפים ומשפחותיהם, קבע בית הדין שאין לדקדק ולחשב כמה קיבל כל אחד. זאת, כיון שההתנהלות המשותפת הלא מדוקדקת וללא תיעוד במשך השנים מוכיחה שהצדדים מחלו זה לזה על פערים במשיכות הכספים אם ישנם.
דוגמא קרובה לזה הביא בית הדין מדברי השולחן ערוך (חו"מ קעו, ט) וברמ"א שם, וכן בדברי הרא"ש ב"ק א, יג "דמעיקרא מחלי אהדדי בכהאי גוונא שלא ידקדקו זה אחר זה". אולם באותן מקורות מפורש שיש הבחנה בין מקרים בהם נראה שיש מחילה הדדית לבין מקרים אחרים בהם אין מחילה. ואכן גם כאן בית הדין סבר שמשיכות הכספים שהיו למטרת רכישת דירות אינם כלולים במחילה ההדדית שהיא דווקא לגבי הוצאות שוטפות.

מתי מוחלים

בית הדין מנמק את ההבדל בין המשיכות בשני נימוקים. האחד – בהוצאות שוטפות קשה מאד לעקוב כמה כספים נמשכו, כאשר הדברים אינם מתועדים בזמן אמת. ולכן ברור שאם הצדדים מאפשרים מצב כזה, הם מוחלים על כך. לעומת זאת, ההוצאות לצורך קניית דירה או תשלום משכנתא ידועות פחות או יותר, וניתן לעקוב אחריהן. ואכן הצדדים יודעים בערך על איזה סכומים מדובר.
הנימוק השני – כספים שנמשכו לצורך רכישת דירות נמשכו בעצם לצורך יצירת רכוש. אומד דעת הצדדים שמוחלים על פערים במשיכת כספים הוא כאשר לצדדים יש צרכים שונים, והשותף שצרכיו מועטים מכיר בצרכיו הרבים של שותפו ומוחל על כך. לעומת זאת, כאשר ממשיכת הכספים נצברים נכסים בשיעור שונה בין השותפים, אין זה סביר כל כך שהשותף שמשך פחות מוחל על הפער המוביל לצבירת רכוש בשיעור שונה. וזאת, למרות שעודד את עצם רכישת הדירות.
על כן פסק בית הדין שבחישוב חלוקת חובות העסק בין השותפים, יש להתייחס לכספים שמשך התובע לצורך רכישת הדירות כאל חוב שלו לעסק המשותף, ורק לאחר מכן לחלק את החובות בשווה.


פורסם במוסף "צדק" של מקור ראשון ביום 23.05.14

יום שני, 19 במאי 2014

סקירת פסק דין רבני: תשלום חלקי בעסקת מקרקעין

סקירת פסק דין רבני:

תשלום חלקי בעסקת מקרקעין

עדו רכניץ
לפנינו מקרה נדיר יחסית שבו עוסק בית הדין הרבני בשאלות ממוניות, במקרה זה, בעיקר בשאלת גורלה של עסקת מקרקעין כאשר הקונה שילם את מקצת הסכום בלבד – האם דין העסקה להתבטל או שהקונה הפך לבעלים על חלק הדירה עליו שילם.
שאלה זו עמדה בפני בית הדין הרבני בחיפה (תיק מס' 507136/12, בפני הדיינים: הרב דניאל אדרי – אב"ד, הרב אייל יוסף, הרב דוד בר שלטון. פסק הדין ניתן ביום י"א באייר התשע"ד, 11/05/2014). בית הדין נדרש למחלוקת בין בני זוג שהתגרשו בשנת 98' ומאז ועד היום נמצאים במסע בין בתי דין, לשכות הוצאה לפועל ובתי משפט.
אחת המחלוקות בין בני הזוג נוגעת לדירה שהיתה בבעלותם המושתפת, ואשר הוסכם כי הבעל יקנה את חלקה של האשה תמורת 40,000$. אלא שמאז ועד הדיון הנוכחי בבית הדין שילם הבעל רק 19,000$, באותה תקופה ערך הדירה הוכפל.
כעת דורש הבעל לשלם את יתרת הסכום בסך 21,000$ ולקבל לידיו את הבעלות על כל הדירה. לעומת זאת, האשה טוענת כי לאור החובות של הבעל כלפיה יש להעביר את חלקו בדירה לרשותה.

יוצא ונכנס לתבוע את הכסף

בהתייחסות לטענת הבעל דן הרב אייל יוסף בסוגיית "עייל ונפיק אזוזי" (יוצא ונכנס לתבוע את הכסף), העוסקת בעסקת מקרקעין שבה הקונה שילם רק את מקצת התמורה ועיכב את המשך התשלומים. כעת אחד מהצדדים רוצה לחזור בו.
בעניין זה נפסק בשולחן ערוך (חו"מ קצ, י) כך: "המוכר שדה לחבירו באלף זוז, ונתן לו מקצת הדמים, והיה [המוכר] יוצא ונכנס ותובע שאר הדמים, אפילו לא נשאר לו אלא זוז אחד,  לא קנה הלוקח את כלו... חזר המוכר – יד הלוקח על העליונה, רצה אומר לו: תן לי מעותי, או: תן לי קרקע כנגד מעותי, ונוטל מהיפה שבה...". דהיינו, אם המוכר דרש את הכסף באופן שיטתי, ולבסוף החליט לחזור בו מהעסקה, יכול הקונה לבחור האם לבקש בחזרה את הכסף או חלק מהקרקע בתמורה.
במקרה זה האשה אמורה היתה למכור את חלקה בדירה לבעל, והיא פעלה ללא לאות לגביית החוב עבור הדירה, ולכן זהו מקרה של "עייל ונפיק אזוזי". האשה החליטה לחזור בה ממכירת חלקה בדירה לבעל, ולכן לכאורה הבעל יכול לבחור האם לדרוש בחזרה את מה ששילם או חלק מהדירה בתמורה.

חוב או בעלות

לגבי קבלת חלק מהקרקע נחלקו ראשונים (ראו סיכום המחלוקת בסמ"ע קצ, יא): הרא"ש סבר שבכל מקרה העסקה בטלה לחלוטין, אלא שהקונה רשאי לקבל את מעותיו בקרקע שוות ערך. לעומת זאת, הר"ן סבר שהקונה יכול לבחור לקיים את חלק העסקה בתמורה לכסף שכבר שילם.
ההבדל בין השיטות גדול במקרה שלפנינו בו ערך הדירה הכפיל את עצמו. לדעת הרא"ש האשה חייבת לבעל 19,000$, והוא זכאי לגבות אותם מהדירה. ואילו לדעת הר"ן הבעל קנה חלק בדירה בשווי 19,000$ וכעת חלק זה שווה פי שניים.
אלא שכיון שמדובר בדירה שעל פי חוק לא ניתן לחלק אותה באופן פיזי בין הקונה והמוכר, מוסכם שלא היתה קנייה חלקית בתמורה למה ששולם (שו"ע חו"מ קצ, יז) היות "והמוכר אינו רוצה להיות שותף עמו".

על כך הוסיף הרב בר שלטון שבמקרה זה הבעל אינו מוכן לשלם את יתרת החוב באופן מיידי ולכן על פי דברי נתיבות המשפט העסקה בטלה לחלוטין. ביה"ד סיכם בכך ש"הצדדים עדיין שותפים בדירה בחלקים שווים". 

פורסם במוסף "צדק" של מקור ראשון בתאריך 16.05.14

יום שלישי, 13 במאי 2014

סקירת פסק דין: הודאה בספק

סקירת פסק דין: הודאה בספק
הרב שמואל פולצ'ק

תביעה של ספק שירות לקבל משכורת התקבלה בבית הדין לאחר שהנתבעים הודו שאינם בטוחים בדבריהם. ברי ושמא ברי עדיף

כלל גדול הוא במשפט ובדין "המוציא מחברו עליו הראיה" (משנה בבא קמא ג, יא, ועוד). לכלל זה יש חריגים מסוימים, כפי שמומחש בדעת הרוב בפסק דינו (תיק 74003) של בית הדין ארץ חמדה גזית בעפרה (הדיינים: הרב חיים בלוך, אב"ד; הרב איתמר ורהפטיג; הרב עדו רכניץ).

עובד או שותף

לבית הדין הוגשה תביעה של אדם לקבלת שכר עבודה בסך 8,400 ₪. התובע עבד במיזם של הנתבעים במשך קצת פחות מחודש, אך המיזם נכשל ועבודתו הופסקה. לטענתו התחייבו הנתבעים לשלם לו משכורת של 10,000 ₪ לחודש, ומגיע לו שכר חלקי לפי משך עבודתו בפועל. הנתבעים טענו לעומתו כי הוא לא היה עובד שכיר, אלא שותף במיזם, והשכר שהובטח לו היה מותנה ברווחים שיושגו. מכיון שלא היו רווחים, לא מגיע לו שכר.
בית הדין ניתח את ההתקשרות ביניהם ושלל את האפשרות שמדובר בשותפות. אם כן, מדובר בעובד או בקבלן. נטיית בית הדין היתה שמדובר בעובד, ולפי זה ייתכן שהנתבעים יחויבו לפחות בשכר המינימום. זאת כיון שחוק המדינה מחייב מתן שכר מינימום לעובד, וכפי שכבר נפסק בבתי הדין של ארץ חמדה גזית לחוקי העבודה של מדינת ישראל יש תוקף הלכתי ואי אפשר להתנות עליהם.

שמא פרע

אולם, בית הדין דקדק בטענות הצדדים והגיע למסקנה שיש לחייב את הנתבעים במלוא סכום התביעה. זאת כיון שהתובע טען בוודאות ("טענת ברי") שהוא היה עובד ושכרו לא מותנה, ואילו הנתבע שסיכם את תנאי ההתקשרות עם התובע בשם הנתבעים, הודה בבית הדין שהוא אינו זוכר מה בדיוק נאמר בשיחה ביניהם. אם כן, יש להתייחס לטענת הנתבעים שהשכר היה מותנה כטענה לא וודאית ("טענת שמא"). 
כעת דן בית הדין במעמד ההלכתי של טענה כזו. ככלל, "המוציא מחברו עליו הראיה", פירושו שנטל הראיה תמיד על התובע. זאת גם כאשר יש מחלוקת על קיום תנאי בחוזה (שו"ע חו"מ רכב, ד). כך גם כאשר הנתבע טוען שהוא אינו יודע אם הוא חייב או לא (שו"ע חושן משפט עה, ט).
אולם, כאשר הנתבע מודה שהיה חוב, והוא מסופק אם החוב נפרע ("לוויתי ואיני יודע אם פרעתי"), אז הוא חייב (שו"ע חו"מ עה, ט). בית הדין מחדש שגם כאשר הנתבע מודה בהתחייבות וטוען שמא יש תנאי הפוטר אותו, דינו כמו נתבע המודה בחוב וטוען שמא פרע, שהוא חייב לשלם. על כן במקרה שלפנינו הנתבעים חייבים לשלם.
הראיה לכך היא מתשובת הרשב"א (ח"א תתקעב) בה פסק להשאיר קרקע בחזקת הקונה, כאשר היו עדים שהעידו שקנה בלי תנאי וכנגדם עדים שהעידו שהיה תנאי שמאפשר את ביטול העסקה. הרשב"א לא הגדיר זאת כהכחשה בין העדים על עצם העסקה אלא רק על התנאי. כלומר, יש להפריד בין התנאי לבין עצם העסקה, כאשר העסקה היא וודאית והתנאי הוא ספק – ולכן העסקה בתוקף.
אם כן, גם כאן, ההתחייבות לשלם היא עניין אחד, והתנאי שהתשלום מותנה ברווחים הוא עניין אחר, ולכן החיוב בתוקף ללא תנאי. חידוש כזה נדון גם בפסק דין של בית דין ירושלים לדיני ממונות ובירורי יוחסין (יא עמ' רכב).

טופס מוכיח

סוגיה זו צריכה עיון רב, מכמה סיבות, ובכלל זה שהרשב"א אמר את דברו דווקא כאשר הקונה כבר מוחזק בקרקע, וייתכן שלא היה אומר זאת בנידון כזה של עובד שעדיין לא קיבל את משכורתו. (לבקיאים בדיני חוזים - עוד חילוק הוא שבתשובת הרשב"א מדובר בתנאי מפסיק, שמבטל את החוזה לאחר שהוא נכנס לתוקף, ואילו כאן מדובר בתנאי מתלה שמונע את כניסת ההתחייבות לתוקף מההתחלה).
אמנם, בית הדין מצא חיזוק נוסף לעמדת התובע בכך שהנתבעים העבירו טופס עובד (101) לתובע לצורך מילוי וחתימה, וכן כינו בדוא"ל שנשלח לתובע את התשלום שהוא אמור היה לקבל כ"משכורת". אם כן, המשמעות היא שההתחייבות הייתה בלתי מותנית.
לסיכום, בית הדין (בדעת רוב) קיבל את התביעה.

פורסם במוסף "צדק" של מקור ראשון גיליון 874 בתאריך 09.05.14

יום ראשון, 11 במאי 2014

שאינו יודע לשאול

שאינו יודע לשאול

הרב עדו רכניץ

בכל מקום בו יש שאלות יש גם תשובות. מדינה יהודית תתגבש רק כאשר השאלות יובאו בפני חכמי התורה. חברי הכנסת מוזמנים לשאול.

האם יש בכלל דבר כזה מדינה יהודית? כך משיב יהודי לשאלה: מהי מדינת יהודית?
ובכן, האם יש בכלל מדינה יהודית או שהיהדות שהיטיבה לעסוק בחיי הפרט נשארת אילמת אל מול תקומת הריבונות היהודית של שיבת ציון?
בצדק מסוים כתב אריאל כהנא (בגיליון יום העצמאות) שישנם תחומים בהם תווי פניה של המדינה היהודית כבר אינם מטושטשים. כך במשפט העברי וכך בתחום הרפואי. לעומת זאת, הוא חש שבתחומים האחרים, כגון, כלכלה ורווחה, תקשורת ובטחון, האלם נמשך.

שאלת חכם

ההבדל העיקרי בין התחומים נעוץ, תלוי במי שיודע לשאול. רוצה לומר, כל מערכת משפט מנהלת דיאלוג בין העקרונות המופשטים לבין המציאות, כך גם בהלכה. וכיון שכך, במקום בו יש שאלות יש גם תשובות.
כך במשפט העברי שמאותגר בשאלות של אזרחים פשוטים (ראו למשל את מאות השאלות עליהם משיבים במכון משפטי ארץ ובמכון כת"ר), בדיונים בפני שופטים חובבי משפט עברי, ועל כולנה בפסקי הדין של בתי הדין לממונות. שאלות אלה מחייבות לנסח תשובה מוסמכת וברורה לשאלות קונקרטיות, ובמילים אחרות, לשרטט באופן מדויק את פניה של המדינה היהודית בתחום המשפט.
כך בתחום הרפואי בו שאלות של רופאים ומטופלים חייבו הקמת מכוני מחקר תורניים כגון מכון שלזינגר ומכון פועה. מכונים שיצרו מסורת של פסיקה הלכתית רלבנטית. לכך אפשר להוסיף את התחום החקלאי, בהנהגת מכון התורה והארץ. אלא שגם כאן שאלותיהם של חקלאי גוש קטיף הם שהיו המאיץ והעילה לניסוח המשנה.
המשותף לנושאים אלה הוא שהם עוסקים ברובם בשאלות פרטיות. ולכן שאלתו של האדם הפרטי מספיקה בכדי לעורר את הדיון ההלכתי והיצירה התורנית.

הציבור שאינו יודע לשאול

הנושאים שבהם החיסרון מורגש הם הנושאים הציבוריים. בנושאים אלה ישנה כתיבה, אלא שהיא נשארת בחוג הקריאה של הרבנים והחוקרים העוסקים בכך. כך למשל, התקיימו לאחרונה שני מפגשים רבנים ואנשי אקדמיה בנושאים: שוויון בפני החוק ושוויון כלכלי במשפט העברי. הדיונים היו מרתקים ואקטואליים, אבל הם נעלמו מאוזני הציבור הרחב, וחמור מכך, מעיניהם של מקבלי ההחלטות.
כדי לסבר את האוזן להלן כמה דוגמאות לנושאים שטופלו לעומק מבחינה הלכתית ולמרות זאת נמצאים במרכז השיח הציבורי ללא הידרשות למקורות:
הגדרת העוני – בימים אלה יושבת הוועדה למאבק בעוני, בוועדה חברים אנשים דתיים וחרדיים. אולם, למיטב ידיעתי אף אחד מהם לא פנה לקבלת חוות דעת תורנית בשאלת הגדרת העוני ובשאלת היקף חובתה של החברה להיאבק בעוני. זאת למרות שהנושא נדון החל במשנה וכלה במאמרים תורניים בני ימינו.
חשיפת המשק ליבוא – במסגרת המאבק ביוקר המחייה ישנו מהלך של חשיפת המשק לייבוא. נושא זה נדון במסכת בבא בתרא ומאז ועד ימינו.
עסקאות לפדיון שבויים – נושא זה נדון על ידי וועדת שמגר ועולה לשיח הציבורי בנסיבות מצערות של שבוי ספציפי. גם נושא זה נדון בעשרות מאמרים תורניים, אולם, המשתתפים בדיון לא נדרשו לשאול בתוכנם.
לסיכום, על מי שמייחל למדינה יהודית, וליתר דיוק, למדיניות יהודית, פשוט לשאול. חברי הכנסת מוזמנים.


הרב עדו רכניץ הוא מנהל המחקר במכון משפטי ארץ ודיין ברשת בתי הדין לממונות "ארץ חמדה – גזית".

פורסם במוסף "יומן" של מקור ראשון בתאריך 09.05.13.

יום רביעי, 7 במאי 2014

תביעה שאינה ממצה

תביעה שאינה ממצה

הרב עדו רכניץ
בתיק גירושין שהגיע לבית הדין הרבני העליון נקבע: ניתן לחייב את הבעל בסכום הכתובה גם אם האישה לא תבעה זאת  
אחת מפסיקות הרמ"א הידועות היא זו שמונעת מבית הדין לזכות תובע בסכום הגדול מזה שתבע (רמ"א חו"מ יז, יב): "בעל דין שתבע חבירו בעד דבר מועט, והדיין רואה שיתחייב לו על פי הדין יותר ממה שתבע, אין לו לדיין לפסוק יותר ממה שתבע; ואם פסק לו יותר, הוי טעות בדין, וחוזר".
על פניו קביעה זו מנוגדת לדרכו האינקויזיטורית של המשפט העברי, מעבר לכך שהיא מעוררת קושי כאשר התובע איננו מיוצג ואיננו ער לזכויות על פי דין. ואכן, בפסק דין של הרב נחום שמואל גורטלר בשבתו בבית הדין הרבני הגדול הוא מצמצם את הכלל העולה מהרמ"א באופן משמעותי.
ראשיתו של התיק בבית הדין הרבני בנתניה (תיק מס' 765289/2, נסקר בגיליון 809 של מוסף צדק), שם נדונה המחלוקת בין בני הזוג. בית הדין קבע שכיון שהבעל לא הופיע לדיונים למרות שהבטיח לעשות זאת ונמנע מלהציג מסמכים שנדרשו על ידי בית הדין יש לראות במקרה הנדון "דין מרומה", מצב בו על בית הדין להכריע על פי אומדן דעתו. ולכן במקרה הנדון חייב בית הדין את הבעל לשלם לאשתו סך 175 אלף דולר עבור מחצית הדירה המשותפת שנמכרה.
הבעל וב"כ ערערו לבית הדין הרבני הגדול, ודרשו לקיים דיון נוסף בו יוכל יעיד הבעל בעזרת סקייפ (הוא עדיין סירב להגיע לארץ) ולהציג מסמכים נוספים. אחת הטענות המרכזיות של הבעל היתה שעל הדירה שנמכרה היתה מוטלת משכנתא ולכן הצדקה לכך שהוא ייתן לאשתו את שווי החצי הדירה מבלי לנכות את המשכנתא.
בית הדין הרבני הגדול (תיק מס' ‏926240/2‏, בפני הדיינים: הרב ציון בוארון, הרב מסעוד אלחדד, הרב נחום שמואל גורטלר) דחה את הערעור ברוב דעות. כנגד המשכנתא שהיתה מוטלת על הדירה, קבע בית הדין כי יש לחשב את הכתובה. אלא שהאשה מעולם לא ביקשה כתובה בנוסף לחצי מהדירה וכאן עלתה שאלת תובע שאינו ממצה את זכויות – האם רשאי בית הדין לזכות אותו בהתאם לדין גם ללא תביעה.
עמדת הרוב בבית הדין סברה שניתן לזכות תובע שאינו ממצה את זכויותיו בטעות, וזאת, על פי דברי הש"ך (חו"מ יז, טו): "אם הדיין רואה שמגיע לו לתובע ע"פ הדין יותר ממה שתובע, והתובע טועה בדין או אינו בקי, למה לא יפסוק לו לשלם לו כל מה שמגיע לו ע"פ הדין?" דהיינו, הש"ך הבין שדברי הרמ"א אמורים רק כאשר התובע מודע לזכויותיו ובכל זאת תובע פחות ממה שמגיע לו. במצב כזה, אסור לחייב את הנתבע ביותר מסכום התביעה, כיון שהתובע בעצם מחל לנתבע. אבל כאשר ברור שהתובע איננו מודע לזכויותיו ותובע פחות ממה שמגיע לו על פי דין – על בית הדין לחייב את הנתבע חיוב מלא.
עמדת המיעוט, זו של הרב גורטלר, היתה שעדיין מוטל על בית הדין קמא לבחון (בהליך קצר ומהיר) האם אכן הכתובה טרם שולמה. אגב כך הרב גורטלר הרחיב את הדיון בשאלת תובע שאינו ממצה את זכויותיו. ראשית הוא הביא את דברי רבי יהונתן אייבשיץ (אורים סימן יז ס"ק כח) שכתב "לחלק בין תלמיד חכם לעם הארץ, דבעם הארץ בחזקת אינו יודע דמאין ידע הדין, ובתלמיד חכם בחזקת שהוא יודע ומחיל". כלומר, תובע שאינו מומחה הוא בחזקת טועה ואינו מאבד את זכויותיו. לעומת זאת, תובע תלמיד חכם שאינו ממצה את זכויותיו, חזקתו שהוא מוחל ביודעין על זכויותיו.

בספר נתיבות המשפט (חידושים סימן יז ס"ק כ) הבחין בין אדם שלא תובע את כספו בטעות – שיש לזכות אותו בכל המגיע לו, לבין אדם שאינו אוכף עסקה. במקרה האחרון, יתכן שהתובע אינו מעוניין בעסקה, וכיון שללא כפיית העסקה הנתבע איננו עובר איסור גזל – אין לחייב את הנתבע ביותר ממה שדרש התובע.

פורסם במוסף "צדק" של מקור ראשון בתאריך 02.05.14

יום שני, 5 במאי 2014

סקירת פסק דין: מחלוקת על מחסנים בבית משותף - ומעמדו של הרישום בטאבו ע"פ ההלכה

מחלוקת על מחסנים בבית משותף

הרב אריה ולהנדלר

בפני בית הדין ארץ חמדה-גזית בבית שמש (תיק מס' 73078, בפני הדיינים: הרב אליעזר שנקולבסקי, אב"ד, הרב ניר ורגון, הרב עדו רכניץ) הובאה תביעה בעניין של מחלוקת על מחסנים בבית משותף

העובדות שביסוד התביעה
שני הצדדים הם בעלים של דירות באותו בנין ולהם מחסנים בקומת המחסנים. ע"פ החוזה עם מנהל מקרקעי ישראל היו התובע והנתבע זכאים מחסן בגודל 3 מ"ר. בפועל, התובע החזיק מחסן בגודל 2 מ"ר והנתבע החזיק במחסן בגודל 5 מ"ר. ע"פ רישום בטאבו (שנעשה לאחר השימוש ותפיסת החזקה במחסנים) התובע מחזיק במחסן השייך לנתבע והנתבע מחזיק במחסן השייך לו.

טענות התובעים:
התובעים לקבל את החזקה במחסן הרשום על שמם, וכן שכ"ד עבור העובדה שהנתבעים השתמשו בשטח שלהם מזה כמה שנים.

טענות הנתבעים:
הנתבעים מבקשים להשאיר את המצב הקיים על כנו, ודוחים את התביעה לשלם דמי שכירות בטענה שהיא לא הועלתה עד כה.

נושאים לדיון
1. מעמדו של מרשם המקרקעין ע"פ ההלכה
2. מעמדו ההלכתי של מרשם מקרקעין שגוי

דיון הלכתי
1.       מעמדו של מרשם המקרקעין ע"פ ההלכה נדון במסגרות רבות ושונות[1][1]. ניתן לסכם ולומר כי מוסכם על פוסקי זמננו שרישום בטאבו יכול להוות מעשה קניין ע"פ ההלכה מדין סיטומתא או ע"פ  הכלל "דינא דמלכותא – דינא".
2.     סעיף 10 לחוק המקרקעין קובע כי אדם שקנה נכס בהתבסס על הרישום הוא בעל זכויות גם אם הרישום איננו נכון אולם זאת בתנאי שהקנייה נעשתה בתום לב. כלומר, אין הרישום מעביר את הבעלות באופן מוחלט, אלא רק מגן על קונה תם לב שהסתמך עליו.
יש לשים לב להבדל בין החוק וההלכה בנושא קניינים: מטרת החוק היא לצמצם עסקאות סותרות להגן על מי שהסתמך על הרישום. ולכן, מי שרכש זכויות במקרקעין ולא טרח לרשום אותן עלול להיפגע, זאת, כיון שלא פעל כנדרש למנוע פגיעה אפשרית בצדדים שלישיים. לעומת זאת, ע"פ ההלכה, לאחר מעשה קניין שנעשה בגמירות דעת הבעלות עברה. ההלכה אינה עוסקת באופן בסיסי בשאלה מה תהיה התוצאה החברתית, ומשאירה זאת לתחום התקנות. ע"פ ההלכה יש להתייחס לרישום לטאבו ע"פ תכליתו.
במקרה הנדון, רישום השטחים בבית נעשה שנים רבות לאחר קביעת החזקה. על כן, לא מדובר במצב בו הצדדים הסתמכו על הרישום בטאבו בעת הקנייה. ע"פ תכלית החוק, הרישום בטאבו אינו קובע כאשר לא מסתמכים עליו, ולכן החוק אינו רלוונטי במקרה זה. כאן יש להסתמך על הרקע והתהליכים שבוצעו עד לרישום, ויש לתקן את הרישום על פיהם.

החלטת בית הדין:
שני הצדדים יבנו מחיצה בין המחסנים כך שהחלוקה תהיה: 3 מ"ר לתובעים וכל השאר לנתבעים.
יתבצע רישום מחדש של המחסנים על בסיס המחיצה החדשה
לעיון בפסק הדין המלא ניתן ללחוץ על הקישור כאן


[1] ראו למשל בספר משפטי ארץ ג – קניין ומסחר: הרב יועזר אריאל, העברת בעלות על מקרקעין בימינו שם עמ' 209; הרב ד"ר מיכאל בריס הרהורים אודות מעמד מרשם המקרקעין על פי ההלכה, שם עמ' 224; הרב חיים וידאל מעשה קניין ברכישת דירות, שם עמ' 239.

יום העצמאות ופרשת בהר

יום העצמאות ופרשת בהר
הרב איתי אליצור
נדיר מאד שיום העצמאות יוצא בשבוע של פרשת בהר. זה קורה רק בשנה כגון זו. (ראש השנה ביום חמישי, חשון וכסלו מלאים והשנה מעוברת). לפי רֹב השנים – זה לא קורה. אך כך היה ראוי להיות בכל שנה ושנה. אין פרשה מתאימה יותר ליום העצמאות מהפרשה הזאת.
הפרשה הזאת מתארת כיצד מתנהלת ממלכה ישראלים בארץ ישראל עם ה'. הפרשה סובבת סביב שני כללים מרכזיים: כי לי הארץ, וכי לי בני ישראל עבדים. הארץ ואזרחיה שייכים לה'. משום שזאת ארצו של ה', וזה עמו של ה'.
מתוך כך, המצוה העקרית של הפרשה היא הגאולה. גאולת העם וגאולת הארץ. מה יותר קשור ליום העצמאות מגאולת העם וגאולת הארץ?
תאמרו, אין כאן אלא שתוף השם בלבד. המלה גאולה בפרשה משמעותה שונה מהמלה גאולה בהקשר של גאולת העם והארץ. אך לא כן הדבר. זוהי אותה גאולה. הפרשה מלמדת את הערך החשוב הזה: הארץ והעם לא יכולים להיות מכורים לזר. אם הם מכורים לזר – יש לגאול אותם. ה' גאל את עמו ואת ארצו ביום העצמאות. אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים
אבל הפרשה מלמדת עוד דבר: נכון שה' הבטיח לנו שהוא יגאל אותנו, אבל הגאולה היא מצוה המוטלת גם עלינו.
יום עצמאות שמח.

יום ראשון, 4 במאי 2014

בין יום העצמאות להעתקת דיסקים

בין יום העצמאות להעתקת דיסקים

הרב עדו רכניץ
האם להקמתה של מדינת ישראל היתה משמעות הלכתית? האם מעבר לחובה להודות לבורא העולם על היציאה מעבדות לחירות, משהו במצב ההלכתי השתנה בה' אייר תש"ח?
התשובה המלאה לשאלה זו, ככלל תשובה הלכתית, היא ארוכה ומורכבת. אולם, במסגרת זו נתוודע מעט לסוגיה זו, בעיקר על פי דרכו של הרמב"ם (כמובן גם בפרשנותו ישנו כמה דעות שאין זה המקום לעסוק בהן). הרמב"ם מבחין בין שתי הגדרות הלכתיות הנוגעות לסמכויות משטר: הכלל "דינא דמלכותא – דינא" ו"משפט המלך".

דינא דמלכותא וזכויות יוצרים

לכלל "דינא דמלכותא" (ובלשון הרמב"ם: דין המלך) שני מאפיינים עיקריים: האחד, הוא תקף לכל משטר: יהודי ולא-יהודי. וכך כתב הרמב"ם (גזלה ואבדה ה, יא) בנוגע למי שלא משלם מיסים כחוק שהוא גזלן: "לפי שדין המלך דין הוא, ולא עוד אלא שהוא עובר המבריח ממכס זה מפני שהוא גוזל מנת המלך, בין שהיה המלך גוי בין שהיה מלך ישראל". המאפיין השני, שהכלל חל על חוקים ממוניים בלבד, כפי שכתב הרמב"ם (זכיה ומתנה א, טו): "שכל דיני המלך בממון על פיהן דנין".
על בסיס כלל זה ישנה חובה הלכתית לשלם מיסים כפי שכתבו פוסקי רבים ובהם הרב עובדיה יוסף (שו"ת יחוה דעת ה, סד): "והעיקר כמו שכתב בשו"ת ישכיל עבדי הנ"ל, שגם לגבי מדינת ישראל שייך הכלל דינא דמלכותא דינא... ולכן נראה להלכה שבכל מה שנוגע למסים וארנוניות ומכס, יש לקיים את החוק של המדינה...".
לדעת פוסקי הלכה רבים, על בסיס כלל זה יש תוקף גם לחוקים ממוניים שבין אדם לחברו שעוסקים בתחומים בהם ההלכה לא עסקה עקב שינויים טכנולוגיים ואחרים. כך למשל, בנוגע לפגיעה בזכויות יוצרים כתב הרב עובדיה יוסף (שו"ת יביע אומר ז, חו"מ ט) שהאיסור מבוסס גם על חוק המדינה: "אודות שאלתו אם יש דין ירושה לבנים אשר אביהם חיבר חיבורים בדברי תורה, שיוכלו לאסור על כל אדם הדפסת החיבורים בלי רשותם... ועל כל פנים לדינא פשט המנהג לאסור הן מדינא דמלכותא, והן על פי גזירת והסכמת המחברים, והרבנים המסכימים לחיבור".

משפט המלך ושירות בצה"ל

העיקרון השני הנוגע לסמכויות משטר הוא "משפט המלך". משפט המלך הוא ייחודי למלך יהודי בלבד וכולל את הסמכות לפקד על הצבא (רמב"ם מלכים פרק ה) ולהעניש עונשים פליליים את העבריינים (רמב"ם רוצח ושמירת הנפש ב, ד): "וכל אלו הרצחנים וכיוצא בהן שאינן מחוייבים מיתת בית דין אם רצה מלך ישראל להרגם בדין המלכות ותקנת העולם הרשות בידו".
עקרון "משפט המלך" זה יושם על ידי הראי"ה קוק, גם כאשר לא מדובר על משטר מלוכני (שו"ת משפט כהן, סימן קמד): "וחוץ מזה נראים הדברים, שבזמן שאין מלך, כיוון שמשפטי המלוכה הם גם כן מה שנוגע למצב הכללי של האומה, חוזרים אלה הזכויות של המשפטים ליד האומה בכללה". קביעה זה התקבלה על ידי רבים מפוסקי זמננו (כגון, הרב אליעזר ולדנברג שו"ת ציץ אליעזר י, א; הרב עובדיה יוסף שו"ת יחוה דעת ה, סד), ובכללם תלמידו הרב שאול ישראלי (עמוד הימיני ט, יב): "ונמצאים אנו למדים מזה, שסמכות המלכות שנבנית כל עיקר על הסכמת העם יכולה להימסר גם לכמה אנשים יחד, ולאו דווקא למלך או שופט".
חשיבותה הגדולה בכך שהיא מעניקה למדינת ישראל את הסמכות לנהל מלחמות, ולגייס בכפייה ולא רק בהתנדבות. תחום חשוב נוסף הוא היחס למשפט הפלילי של מדינת ישראל. רוצה לומר, באופן כללי, על פי ההלכה יש לפנות לבתי דין של תורה ולא לבתי המשפט של מדינת ישראל. אלא שדברים אלה אמורים בנוגע למשפט שבין אדם לחברו, אולם, בנוגע למשפט הפלילי ישנה סמכות הלכתית למערכת המשפט של מדינת ישראל.
הבנת משמעותה ההלכתית של מדינת ישראל חשובה כיון שהיא באה לידי ביטוי לא רק ביום העצמאות, אלא כמעט על בסיס יומיומי. יתירה מזו, ההבחנות הלכתיות מאפשרות ליצור יחס שלם ומורכב למדינה שהיא ראשית צמיחת גאולתנו.

פורסם בעלון עולם קטן, 02.04.14