סקירת פסק דין: הודאה בספק
הרב שמואל פולצ'ק
תביעה של ספק שירות לקבל משכורת התקבלה בבית הדין לאחר שהנתבעים הודו שאינם בטוחים בדבריהם. ברי ושמא ברי עדיף
כלל גדול הוא במשפט
ובדין "המוציא מחברו עליו הראיה" (משנה בבא קמא ג, יא, ועוד). לכלל זה
יש חריגים מסוימים, כפי שמומחש בדעת הרוב בפסק דינו (תיק 74003) של בית הדין ארץ
חמדה גזית בעפרה (הדיינים: הרב חיים בלוך, אב"ד; הרב איתמר ורהפטיג; הרב עדו
רכניץ).
עובד או שותף
לבית הדין הוגשה
תביעה של אדם לקבלת שכר עבודה בסך 8,400 ₪. התובע עבד במיזם של הנתבעים במשך קצת
פחות מחודש, אך המיזם נכשל ועבודתו הופסקה. לטענתו התחייבו הנתבעים לשלם לו משכורת
של 10,000 ₪ לחודש, ומגיע לו שכר חלקי לפי משך עבודתו בפועל. הנתבעים טענו לעומתו
כי הוא לא היה עובד שכיר, אלא שותף במיזם, והשכר שהובטח לו היה מותנה ברווחים
שיושגו. מכיון שלא היו רווחים, לא מגיע לו שכר.
בית הדין ניתח את ההתקשרות ביניהם ושלל
את האפשרות שמדובר בשותפות. אם כן, מדובר בעובד או בקבלן. נטיית בית הדין היתה
שמדובר בעובד, ולפי זה ייתכן שהנתבעים יחויבו לפחות בשכר המינימום. זאת כיון שחוק
המדינה מחייב מתן שכר מינימום לעובד, וכפי שכבר נפסק בבתי הדין של ארץ חמדה גזית
לחוקי העבודה של מדינת ישראל יש תוקף הלכתי ואי אפשר להתנות עליהם.
שמא פרע
אולם, בית הדין דקדק
בטענות הצדדים והגיע למסקנה שיש לחייב את הנתבעים במלוא סכום התביעה. זאת כיון
שהתובע טען בוודאות ("טענת ברי") שהוא היה עובד ושכרו לא מותנה, ואילו
הנתבע שסיכם את תנאי ההתקשרות עם התובע בשם הנתבעים, הודה בבית הדין שהוא אינו זוכר
מה בדיוק נאמר בשיחה ביניהם. אם כן, יש להתייחס לטענת הנתבעים שהשכר היה מותנה
כטענה לא וודאית ("טענת שמא").
כעת דן בית הדין
במעמד ההלכתי של טענה כזו. ככלל, "המוציא מחברו עליו הראיה", פירושו
שנטל הראיה תמיד על התובע. זאת גם כאשר יש מחלוקת על קיום תנאי בחוזה (שו"ע
חו"מ רכב, ד). כך גם כאשר הנתבע טוען שהוא אינו יודע אם הוא חייב או לא
(שו"ע חושן משפט עה, ט).
אולם, כאשר הנתבע
מודה שהיה חוב, והוא מסופק אם החוב נפרע ("לוויתי ואיני יודע אם
פרעתי"), אז הוא חייב (שו"ע חו"מ עה, ט). בית הדין מחדש שגם כאשר
הנתבע מודה בהתחייבות וטוען שמא יש תנאי הפוטר אותו, דינו כמו נתבע המודה בחוב
וטוען שמא פרע, שהוא חייב לשלם. על כן במקרה שלפנינו הנתבעים חייבים לשלם.
הראיה לכך היא מתשובת
הרשב"א (ח"א תתקעב) בה פסק להשאיר קרקע בחזקת הקונה, כאשר היו עדים
שהעידו שקנה בלי תנאי וכנגדם עדים שהעידו שהיה תנאי שמאפשר את ביטול העסקה.
הרשב"א לא הגדיר זאת כהכחשה בין העדים על עצם העסקה אלא רק על התנאי. כלומר,
יש להפריד בין התנאי לבין עצם העסקה, כאשר העסקה היא וודאית והתנאי הוא ספק – ולכן
העסקה בתוקף.
אם כן, גם כאן, ההתחייבות לשלם היא
עניין אחד, והתנאי שהתשלום מותנה ברווחים הוא עניין אחר, ולכן החיוב בתוקף ללא
תנאי. חידוש כזה נדון גם בפסק דין של בית דין ירושלים לדיני ממונות ובירורי יוחסין
(יא עמ' רכב).
טופס מוכיח
סוגיה זו צריכה עיון
רב, מכמה סיבות, ובכלל זה שהרשב"א אמר את דברו דווקא כאשר הקונה כבר מוחזק
בקרקע, וייתכן שלא היה אומר זאת בנידון כזה של עובד שעדיין לא קיבל את משכורתו.
(לבקיאים בדיני חוזים - עוד חילוק הוא שבתשובת הרשב"א מדובר בתנאי מפסיק,
שמבטל את החוזה לאחר שהוא נכנס לתוקף, ואילו כאן מדובר בתנאי מתלה שמונע את כניסת
ההתחייבות לתוקף מההתחלה).
אמנם, בית הדין מצא
חיזוק נוסף לעמדת התובע בכך שהנתבעים העבירו טופס עובד (101) לתובע לצורך מילוי
וחתימה, וכן כינו בדוא"ל שנשלח לתובע את התשלום שהוא אמור היה לקבל
כ"משכורת". אם כן, המשמעות היא שההתחייבות הייתה בלתי מותנית.
לסיכום, בית הדין
(בדעת רוב) קיבל את התביעה.
פורסם במוסף "צדק" של מקור ראשון גיליון 874 בתאריך 09.05.14
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה