תביעה שאינה ממצה

הרב עדו רכניץ

בתיק גירושין שהגיע לבית הדין הרבני העליון נקבע: ניתן לחייב את הבעל בסכום הכתובה גם אם האישה לא תבעה זאת  

אחת מפסיקות הרמ"א הידועות היא זו שמונעת מבית הדין לזכות תובע בסכום הגדול מזה שתבע (רמ"א חו"מ יז, יב): "בעל דין שתבע חבירו בעד דבר מועט, והדיין רואה שיתחייב לו על פי הדין יותר ממה שתבע, אין לו לדיין לפסוק יותר ממה שתבע; ואם פסק לו יותר, הוי טעות בדין, וחוזר".

על פניו קביעה זו מנוגדת לדרכו האינקויזיטורית של המשפט העברי, מעבר לכך שהיא מעוררת קושי כאשר התובע איננו מיוצג ואיננו ער לזכויות על פי דין. ואכן, בפסק דין של הרב נחום שמואל גורטלר בשבתו בבית הדין הרבני הגדול הוא מצמצם את הכלל העולה מהרמ"א באופן משמעותי.

ראשיתו של התיק בבית הדין הרבני בנתניה (תיק מס' 765289/2, נסקר בגיליון 809 של מוסף צדק), שם נדונה המחלוקת בין בני הזוג. בית הדין קבע שכיון שהבעל לא הופיע לדיונים למרות שהבטיח לעשות זאת ונמנע מלהציג מסמכים שנדרשו על ידי בית הדין יש לראות במקרה הנדון "דין מרומה", מצב בו על בית הדין להכריע על פי אומדן דעתו. ולכן במקרה הנדון חייב בית הדין את הבעל לשלם לאשתו סך 175 אלף דולר עבור מחצית הדירה המשותפת שנמכרה.

הבעל וב"כ ערערו לבית הדין הרבני הגדול, ודרשו לקיים דיון נוסף בו יוכל יעיד הבעל בעזרת סקייפ (הוא עדיין סירב להגיע לארץ) ולהציג מסמכים נוספים. אחת הטענות המרכזיות של הבעל היתה שעל הדירה שנמכרה היתה מוטלת משכנתא ולכן הצדקה לכך שהוא ייתן לאשתו את שווי החצי הדירה מבלי לנכות את המשכנתא.

בית הדין הרבני הגדול (תיק מס' ‏926240/2‏, בפני הדיינים: הרב ציון בוארון, הרב מסעוד אלחדד, הרב נחום שמואל גורטלר) דחה את הערעור ברוב דעות. כנגד המשכנתא שהיתה מוטלת על הדירה, קבע בית הדין כי יש לחשב את הכתובה. אלא שהאשה מעולם לא ביקשה כתובה בנוסף לחצי מהדירה וכאן עלתה שאלת תובע שאינו ממצה את זכויות – האם רשאי בית הדין לזכות אותו בהתאם לדין גם ללא תביעה.

עמדת הרוב בבית הדין סברה שניתן לזכות תובע שאינו ממצה את זכויותיו בטעות, וזאת, על פי דברי הש"ך (חו"מ יז, טו): "אם הדיין רואה שמגיע לו לתובע ע"פ הדין יותר ממה שתובע, והתובע טועה בדין או אינו בקי, למה לא יפסוק לו לשלם לו כל מה שמגיע לו ע"פ הדין?" דהיינו, הש"ך הבין שדברי הרמ"א אמורים רק כאשר התובע מודע לזכויותיו ובכל זאת תובע פחות ממה שמגיע לו. במצב כזה, אסור לחייב את הנתבע ביותר מסכום התביעה, כיון שהתובע בעצם מחל לנתבע. אבל כאשר ברור שהתובע איננו מודע לזכויותיו ותובע פחות ממה שמגיע לו על פי דין – על בית הדין לחייב את הנתבע חיוב מלא.

עמדת המיעוט, זו של הרב גורטלר, היתה שעדיין מוטל על בית הדין קמא לבחון (בהליך קצר ומהיר) האם אכן הכתובה טרם שולמה. אגב כך הרב גורטלר הרחיב את הדיון בשאלת תובע שאינו ממצה את זכויותיו. ראשית הוא הביא את דברי רבי יהונתן אייבשיץ (אורים סימן יז ס"ק כח) שכתב "לחלק בין תלמיד חכם לעם הארץ, דבעם הארץ בחזקת אינו יודע דמאין ידע הדין, ובתלמיד חכם בחזקת שהוא יודע ומחיל". כלומר, תובע שאינו מומחה הוא בחזקת טועה ואינו מאבד את זכויותיו. לעומת זאת, תובע תלמיד חכם שאינו ממצה את זכויותיו, חזקתו שהוא מוחל ביודעין על זכויותיו.

בספר נתיבות המשפט (חידושים סימן יז ס"ק כ) הבחין בין אדם שלא תובע את כספו בטעות – שיש לזכות אותו בכל המגיע לו, לבין אדם שאינו אוכף עסקה. במקרה האחרון, יתכן שהתובע אינו מעוניין בעסקה, וכיון שללא כפיית העסקה הנתבע איננו עובר איסור גזל – אין לחייב את הנתבע ביותר ממה שדרש התובע.

פורסם במוסף "צדק" של מקור ראשון בתאריך 02.05.14