יום שני, 16 ביוני 2014

סקירת פסק דין רבני: מות הנישואין

מות הנישואין

עדו רכניץ

בית הדין הרבני קבע כי ניתן לכפות גט באמצעות "הרחקות רבנו תם" על בני זוג שפרודים תקופה ארוכה בצירוף נימוקים נוספים

אחת התופעות החברתיות הקשות ביותר מבחינה הלכתית היא בני זוג נשואים שחיים בנפרד תקופה ארוכה. מדובר לעתים אף תקופות של יותר מעשר שנים, כאשר בני הזוג הפרודים מפתחים מערכות יחסים זוגיים אחרות בזמן היותם נשואים. סיטואציה כזו מתוארת בפסק הדין של בית הדין הרבני בחיפה (תיק מס' 764231/6‏, בפני הדיינים: הרב יצחק שמואל גמזו – אב"ד‏, הרב יצחק אושינסקי, הרב ישראל דב רוזנטל, פסק הדין ניתן בתאריך כ"ה באייר התשע"ד).
בית הדין מצטט את הרב חיים פאלאג'י שעמד על חומרתו של מצב זה כבר לפני שנים רבות (ספר חיים ושלום (ח"ב סימן קיב): "בדרך כלל אני אומר, כל שנראה לבית דין שזמן רב נפרדים ואין להם תקנה, אדרבה צריך השתדלות הרבה להפרידם זה מזה ולתת גט, כדי שלא יהיו חוטאים חטאים רבים".
על רקע קביעה עקרונית זו דן בית הדין בשאלה מהם העיצומים אותם אפשר להפעיל כאשר בני הזוג פרודים תקופה ארוכה, או כאשר שניהם אינם רוצים לחיות ביחד.
בעניין זה כתב רבנו ירוחם (מישרים נתיב כג חלק ח): וכתב מורי ה"ר אברהם בן אשמעאל כי נראה לו שאשה שאמרה לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה והוא אומר אנא נמי לא בעינא לך אבל איני רוצה ליתן גט מסתברא דאין דנין אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא אלא מיהו משהינן לה תריסר ירחי אגיטא דילמא הדרי בהו לאחר שנה כופין אותו לגרש והפסידה תוספת [כתובה]". דהיינו, כאשר שני בני הזוג מצהירים שאינם מעוניינים לחיות ביחד, ובכל זאת, הבעל מסרב לתת גט לאשתו, הם מקבלים ארכה של שנה כדי לראות אם יחזרו בהם, ואחר כך כופים את הבעל לגרש את אשתו.
בהמשך לכך כתב הרב חיים פלאג'י (שם): "ואני נותן קצבה וזמן לדבר הזה, דאם יארע איזה מחלוקת בין איש לאשתו, כבר נלאו לתווך השלום ואין להם תקנה, ימתינו עד זמן ח"י חדשים, ואם בינם לשמים נראה לבית דין שלא-יש (=שאין) תקווה לשום שלום ביניהם, יפרידו הזווג ולכופם לתת גט עד שיאמרו רוצה אני, כדבר האמור". כלומר, בית הדין נותן לני הזוג ארכה של שנה וחצי לשקם את מערכת היחסים ביניהם, ואם השיקום לא התרחש – בית הדין כופה את הצדדים להתגרש.

הרחקות דרבנו תם

למעשה נחלקו דייני בית הדין הרבני האם להסתמך על שיטה זו. הרב עובדיה יוסף הביא את דברי הרב חיים פאלג'י וכתב עליהם (שו"ת יביע אומר חלק ג - אבן העזר סימן יח) שהכוונה לכפייה בהרחקות רבנו תם: "ואפשר דלאו כפייה בשוטין קאמר, אלא בדברים למקרייה עבריינא וכדומה. וכדעת רבינו יונה והרמ"א". רוצה לומר אין הכוונה לכפייה אקטיבית (כגון כליאה בימינו) אלא לשלילת שירותים והטבות מאת הציבור.
לעומת זאת, בפסק דין של בית הדין הרבני הגדול (תיק מס' 1750-21-1), שנכתב על ידי הדיינים הרב איזרר והרב חשאי, הובעה הסתייגות מוחלטת מהאפשרות לכפות גט על בני זוג שפרודים תקופה ארוכה: "אנו ערים לגישה (שאין מקורה בספרות התורנית) המחייבת גט במקום של "מות הנישואין" אולם זו גישה פסולה ויש להרחיק גישה זו כעקרון".
מסקנת בין הדין בחיפה במקרה הנדון היא ש"רוב הפוסקים נקטו שאין לחייב בגט עקב מצב נתון שאין סיכוי לשלום־בית... ברם, ניתן לצרף זאת לעילה אחרת לחיוב גט, כגון בנידון דידן, שהבעל מעגן את אשתו ומצערה כבר כמה שנים, וכפי המתואר לעיל בהרחבה".

פורסם במוסף "צדק" של מקור ראשון בתאריך 13.06.14


יום שלישי, 10 ביוני 2014

סקירת פסק דין: דמי תיווך בעסקה שהתבטלה

דמי תיווך בעסקה שהתבטלה

שמואל פולצ'ק
כאשר נחתם חוזה, כל הצדדים המעורבים מניחים שהעסקה תצא לפועל. על כן, כאשר מאיזו סיבה העסקה מתבטלת, עולות שאלות שלא תמיד ניתנה עליהם הדעת בשעת חתימת החוזה. אחת השאלות שיכולות להתעורר היא שאלת זכאות מי שתיווך בעסקה לדמי התיווך שהוסכם עליהם, או אף ששולמו בפועל. שאלה זו התעוררה בפני בית הדין של ארץ חמדה גזית בפתח תקוה (תיק מס' 74021, בפני הדיינים: הרב יהונתן בלס, אב"ד; הרב שלמה גרינץ; הרב עדו רכניץ).
התובעים, הורי שני בני זוג, רכשו עבור ילדיהם דירה, אותה תיווך עבורם הנתבע. אולם לאחר חתימת החוזה, כאשר ניסו לקבל הלוואת משכנתא מהבנק למימוש הרכישה, הסתבר שהבנק אינו מוכן לתת להם הלוואה כזו. וזאת, בגלל פער משמעותי בין שטח הדירה הרשום שהוא קטן בהרבה מהשטח בפועל, עקב בניית מרפסת וסגירתה באופן לא חוקי. לאור זאת, ביטלו התובעים את העסקה עם המוכר, ובדיון בבית דין אחר נפסק שזכותם לעשות זאת כי מדובר ב"מקח טעות". כעת תבעו התובעים את השבת דמי התיווך שהם שילמו למתווך, בגובה 2% ממחיר הבית.

מנהג המקום

בית הדין קבע תחילה שזכאות מתווך לדמי התיווך קמה כבר בחתימת החוזה, ולא רק במימוש העסקה. זאת מכיוון שעל פי ההלכה שאלה זו תלויה במנהג המקום (רמ"א חו"מ קפה, י), והמנהג במדינת ישראל הוא לפי חוק המתווכים סעיף 14(א) (3) שמעניק את הזכאות לדמי התיווך בהתקשרות הצדדים "בהסכם מחייב". לפי זה, זכאי המתווך לדמי התיווך, למרות שהעסקה לא מומשה בסופו של דבר.
אמנם, כאשר מתברר שההסכם נחתם בטעות, עקב אי ידיעת פרטים מהותיים, רואים את העסקה כאילו כלל לא נחתמה, ואם כן אין למתווך זכאות לדמי תיווך ועליו להשיב את דמי התיווך שכבר קיבל. בעניין זה הסתמך בית הדין על מאמר של הרב יהודה שחור "דמי תיווך לעסק שהתברר אחר כך שהיה בהפסדים" (אבני משפט י' (כסלו תשס"ט) 58-67).

הצהרת ויתור

במקרה זה שבו נמצאו חריגות בניה, קבע בית הדין שאין להגדיר זאת כמקח טעות בו העסקה בטלה מעיקרא, אלא כעסקה בעלת תוקף מחייב שבוטלה על ידי הקונים לפי סעיפי החוזה המחייב שנחתם בעזרתו של המתווך. לכך שתי ראיות:
הראשונה היא שבחוזה נכתב שהרוכשים מצהירים שבדקו את הנכס גם משפטית ותכנונית ומוותרים על כל טענת פגם או אי התאמה וכו'. כך שבעצם הקונים ויתרו על זכותם לבטל את העסקה מחמת ליקוי תכנוני, ואם כן לא נראה שהיתה הצדקה לביטול העסקה בגלל הפער בין הרישום למצב בשטח.
השניה היא, שבנספח לחוזה נכתב שאם לא יוכלו הרוכשים לקבל הלוואת משכנתא בגלל בניה ללא היתר תהיה להם זכות לבטל את העסקה. גם מדברי התובעים עלה שאי היכולת לקבל משכנתא היה כנראה הגורם לביטול העסקה. על כן נראה שהביטול לא היה מחמת מקח טעות אלא על בסיס מה שסוכם בחוזה ובנספח לו. על כן, זכותו של המתווך לשכרו לא נפגעה, כי הוא אכן הביא את הצדדים להסכם מחייב, והביטול נעשה אחר כך, לפי אותו הסכם.
עוד העיר בית הדין כי השימוש שעשה בית הדין הראשון במונח "מקח טעות" כטעם לביטול העסקה אינו מחייב את בית הדין הנוכחי, כי ההכרעה שהוא נדרש לה בפסיקתו היתה לגבי עצם הביטול, שהיה שנוי במחלוקת בין הצדדים שלפניו, ולא ההכרעה מהו טעם הביטול, שנוגעת רק למתווך, שלא היה כלל צד באותו דיון.
לאור כל זאת, דחה בית הדין את התביעה להשבת דמי התיווך.


פורסם במוסף "צדק" של מקור ראשון, גיליון 878, בתאריך 06.06.14