דיני "צוק איתן"

הרב דניאל כ"ץ

 המצב הביטחוני בעת האחרונה משפיע על מעגלים נרחבים. האם עובד שלא עבד בגלל המצב זכאי לקבל את שכרו?

בעקבות מבצע "צוק איתן", ובמקביל לתפילות להצלחתם של חיילי צה"ל ושאר זרועות הביטחון במבצע, יש לדון בשאלות ממוניות הנוגעות לעבודת פועלים בהקשר של המבצע. לדוגמא, שאלת שכרם של פועלים שנשכרו למלאכות שונות וכעת בתי המלאכה אינם פעילים עקב המצב הבטחוני. כמו גם עובדים בטיפול בילדים בקייטנות לגילאים השונים וכעת חלק מאותן קייטנות לא פעילות או בגלל הוראות המדינה או מחמת חשש של ההורים.

יש תחומים ומקרים בהם המדינה מסדירה את נושא התשלום, ואז אין שאלה ובעיה. אך לא בכל תחום המדינה התערבה, ואז עולה שאלת העובדים החפצים לעבוד ולקבל שכר, ומולם טוען המעסיק שביטול העבודה אירע שלא באשמתו.

סיכול מחמת אונס

כלל יסוד הוא בהלכות פועלים שבמקרה של ביטול המלאכה מחמת אונס שהמעסיק לא היה אמור לדעת עליו, הפועל מפסיד, כפי שנפסק בשו"ע (חו"מ שלג, א): "הלכו החמרים ולא מצאו תבואה; פועלים ומצאו שדה כשהיא לחה; או ששכרם להשקות השדה ומצאוהו שנתמלא מים, אם ביקר בעל הבית מלאכתו מבערב ומצאה שצריכה פועלים, אין לפועלים כלום, ומה בידו לעשות". דהיינו, אם המעסיק עשה כמיטב יכולתו ("ביקר בעל הבית מלאכתו") כדי לוודא שהעבודה יכולה להתבצע ולבסוף היא נמנעה – העובד מפסיד, שכן כרגע אין צורך בעבודתו וההפסד עליו (שו"ע חו"מ שלג).

סיכול עקב מכת מדינה

לגבי מקרה של "מכת מדינה", כלומר אירוע כללי שמסכל את ביצוע העבודה, ולא מקרה פרטי של אונס, כותב הרמ"א (חו"מ שכא, א): "פסק מהר"ם על מלמד שגזר המושל שלא ילמוד, דהוי מכת מדינה וכל ההפסד על בעל הבית". דהיינו, מלמד שאינו יכול ללמד תלמידים משום גזירת המושל שאוסר על לימוד תלמידים זכאי לשכר.

יש מהאחרונים שחלקו על הרמ"א: הסמ"ע (שכא, ו) סובר ששני הצדדים צריכים לשאת בשווה בנזק. הגר"א (שם, ז) חולק וסובר שאין הבדל בין אונס פרטי לכללי ועל העובד לשאת בהפסד לחלוטין. למעשה כתבו החתם סופר ועוד פוסקים שראוי לפשר בין הצדדים וששני הצדדים ישאו בנזק (ראו הרחבה בספר פתחי חושן, שכירות, פרק ו הערה כט).

כל זה אמור לאחר מעשה, אם בתוך הזמן עצמו בא המעסיק לחזור בו ולבטל את ההעסקה דעת המהר"ם פדווא (מובא ברמ"א שם) שמותר למעסיק לחזור בו בזמן מכת מדינה ועל כן אם בתחילת המכה המעסיקים חוזרים בהם וגם לא שילמו מראש לעובדים, אזי העובדים מפסידים. אולם, הרמ"א כאמור לעיל חולק על כך.

הגדרת מכת מדינה

בנוגע להגדרת "מכת מדינה" עלו בפוסקים עמדות שונות, הש"ך (חו"מ שלד, ג) מביא דעה שמכת מדינה היא דווקא בכל העיר כולה והוא עצמו חולק וסובר שגם די ברוב העיר.

לגבי בריחת תושבים ממקום מלחמה כותב המהרי"ל (שו"ת מהרי"ל, מא) שזהו מעשה סביר, ועל כן הוא מוגדר כמכת מדינה ביחס לדיני פועלים. מאידך במקרה שרוב האנשים באותו איזור נשארים בבתיהם, יש מקום לומר שאין לאדם שחשש ועזב דין "מכת מדינה". בהקשר הנדון כאן, משמעות הדברים היא שאם ביטול העבודה נעשה בכל מקומות העבודה – אזי זו "מכת מדינה". לעומת זאת, אם עובדים מסוימים או מעסיקים מסוימים בטלו את העבודה, לא ניתן לראות זאת כמכת מדינה, ומי שביטל נושא בהפסדים.

לסיכום, ביטול עבודה מחמת אילוץ כללי, מוגדר בהלכה כ"מכת מדינה". במקרה כזה הכרעת הפוסקים שהמעסיק והעובד יתחלקו בנזק, דהיינו, העובד יקבל את חלק משכרו (בהיעדר הסכמה, לפי שיקול דעת בית דין). כמו כן קיימת בתנאים מסוימים אפשרות לביטול ההעסקה וזאת כאשר הדבר נעשה בזמן האירועים ולא ניתן לעשות זאת למפרע לאחר מכן.
פורסם במקומון ארץ בנימין בתאריך גיליון 394, יולי 2014

הימנעות מפגיעה בבלתי מעורבים: לא במחיר פגיעה בכוחותינו

הימנעות מפגיעה בבלתי מעורבים:

לא במחיר פגיעה בכוחותינו

הרב עדו רכניץ

שאלת הפגיעה בבלתי מעורבים נדונה על ידי פוסקי זמננו בכמה הקשרים, והמסקנה משקפת כמה עקרונות משלימים (הציטוטים נבחרו על פי מידת הבהירות שלהם, אולם אין מחלוקת עקרונית בין הפוסקים):

העיקרון הראשון הוא האיסור על פגיעה מכוונת בבלתי מעורבים, כפי שכתב הרב שלמה גורן (שו"ת משיב מלחמה חלק א, עמ' יד): "מצווים אנו לחוס גם על האויב, שלא להרוג אפילו בשעת מלחמה, אלא בזמן שקיים הכרח להגנה עצמית לצורך כיבוש ולניצחון; ולא לפגוע באוכלוסייה בלתי לוחמת, ובוודאי שאסור לפגוע בנשים וילדים שאינם משתתפים במלחמה".

העיקרון השני הוא שיש לעשות מאמץ לצמצם את הפגיעה בבלתי מעורבים, כגון, קריאה לבלתי מעורבים לעזוב את אזור הלחימה, כפי שצה"ל נוהג לעשות במבצעים בדרום לבנון. וכך כתב הרב שאול ישראלי (עמוד הימיני סימן טז, ד, א): "מובן מאליו שאם ישנה אפשרות להזהיר את הנקיים מפשע שיסתלקו מהמקום יש לעשות זאת".

העיקרון השלישי הוא שפגיעה בבלתי מעורבים אגב פגיעה באלה שלוחמים בנו – היא מותרת ומוסרית, כפי שכתב הרב אברהם שפירא (תחומין כרך ד, עמ' 182): "כאשר נדרש וכאשר הסכנה גלויה לעין, אין מקום למדוד את מספר החיילים שלנו העלולים חלילה להיפגע כנגד מספר אזרחי מדינת האויב משונאי ישראל, שעלולים לשלם את מחיר המלחמה".

בשולי הדברים יש לציין שגם החוק הבינלאומי (הפרוטוקול הנוסף לאמנת ז'נווה, סעיף 51(3)) מתיר פגיעת אגב בבלתי מעורבים, ובלבד שמדובר בפגיעה מידתית, ולא בחיסול כפר שלם כדי לפגוע בחייל בחופשה.

הכותב הוא חוקר במכון משפטי ארץ, עפרה, ומחבר הספר "אתיקה צבאית יהודית" ביחד עם הרב אלעזר גולדשטיין

הטור פורסם בעיתון בשבע בתאריך 24.07.14

שאל את הרב: תיקון מזגן בדירה שכורה

תיקון מזגן בדירה שכורה

שאלה:

שלום רב,
אנו שוכרים דירה ע``פ חוזה שכירות של אתר ``דין תורה``. בחוזה אין התייחסות לאחריות על קלקול של המזגן בדירה, אלא באופן כללי על אחריות המשכיר על תיקונים כלשון החוזה: ``תיקונים הדורשים בעל מקצוע והנדרשים בכדי לאפשר לשוכר את השימוש לו הוא זכאי ע``פ חוזה זה והצורך בו לא נגרם עקב מעשיהם, או מחדלם של השוכרים``.
זמן לא רב אחרי הכניסה לדירה המזגן הפסיק לפעול, פנינו לבעלי הבית והם תיקנו את המזגן ``לפנים משורת הדין`` - לדבריהם.
לאחרונה המזגן שוב הפסיק לפעול והם מסרבים לתקן אותו בטענה שזו לא אחריותם.
אנו לא היינו שוכרים בשום פנים ואופן דירה ללא מזגן ונכנסנו אליה רק על סמך העובדה שיש בה מזגן תקין. במעמד חתימת החוזה לא דובר איתנו ע``כ שבעלי הבית לא לוקחים אחריות על תיקון המזגן ועל כן לא ברור לנו במה זה שונה מבעיות אינסטלציה או תקלות אחרות בדירה.
נשמח אם תוכלו לייעץ לנו מי האחראי לתיקון.
תודה מראש.

התשובה:

אם התיקון של המזגן הוא מעשה אומן הרי שלפי פשטות לשון החוזה זו חובת המשכיר ובתנאי שמדובר במזגן שהיה בדירה כזמן כניסתכם אליה. 

נציין שאף שהחוזה נכתב על ידי משפטי ארץ אך הפרשנות על החוזה אינה מסורה בידינו ואין לנו סמכות מיוחדת על כך, אלא יש צורך לקבל הכרעה מבורר מוסכם במקרה של מחלוקת. (ייתכן שהחובה לתקן את המזגן חלה על המשכיר רק אם במקום המגורים מקובל שיש לאנשים מזגן).

בברכה
מכון משפטי ארץ
עפרה 

סקירת פס"ד רבני: חלוקת רכוש לפני גירושין

חלוקת רכוש לפני גירושין

הרב עדו רכניץ

בית הדין הסכים לחלוקת ממון עוד לפני מתן הגט, לאחר שהוכח כי בני הזוג הפרודים למעלה משנה אינם צפויים לחזור

כאשר אחד מבני הזוג מסרב להתגרש, יש ובן הזוג השני מבקש לחלק את הרכוש עוד קודם מתן הגט. בקשה זו נועדה בראש ובראשונה לאפשר לבן הזוג שמעוניין להיפרד להמשיך הלאה מבחינה כלכלית ולא להיות קשור בעל כורחו לבן הזוג השני.

נושא זה נדון כמה פעמים בבתי הדין הרבניים (ראו פס"ד של ביה"ד הרבני בירושלים תיק מס' 1-22-9918, ועוד), ולאחרונה בבית הדין ברחובות (בפני הדיינים: הרב נחום שמואל גורטלר – אב"ד‏, הרב אברהם שמן, הרב ציון אשכנזי, פס"ד ניתן בתאריך כ"א בסיון התשע"ד, 19/06/2014). שם קבע בית הדין כי על הבעל לגרש את אשתו ו"ענייני הממון וחלוקת הרכוש ידונו בבית הדין לאחר סידור הגט". אלא שבאת-כוחו של הבעל הודיעה שהוא מסרב לגרש את אשתו, ומשכך האישה דורשת לבצע את חלוקת הרכוש באופן מיידי, עוד קודם מתן הגט.

בית הדין, בפסק דינו של הרב גורטלר, קיבל את טענת האישה, כיון שמדובר על בני זוג שפרודים כבר 12 חודשים, והוכח כי יש בסיס לטענת האישה שבעלה מאוס עליה והיא אינה עומדת לשוב ולחיות עמו.

בפתח הדברים, מציין בית הדין שיש תועלת מרובה "כאשר אפשר לעשות חלוקת רכוש לפני הגט. א) במקרים רבים מביאה חלוקה זו להסכם גירושין כיוון שהבעל מאבד את האפשרות להשתמש ברכוש של האשה עד הגט; ב) כאשר מחלקים את הרכוש לפני הגט הדבר מאפשר לאשה להסתדר מבחינה ממונית ולקיים אורח חיים תקין גם כשהיא לבדה."

החידוש שיש בחלוקה מוקדמת נובע מכך שכל משך תקופת הנישואים רכוש האישה משועבד לשימוש של הבעל, ובלשון חז"ל "מה שקנתה אשה – קנה בעלה" (גיטין עז, א). אין הכוונה שהרכוש שייך לבעל אלא שהבעל רשאי ליהנות מפירות הנכסים (רמב"ם זכיה ומתנה ג, יב) כגון להשתמש בהם או להשכיר אותם.

כידוע, מנהג בני ספרד לנהוג על פי פסקי השולחן ערוך, ואילו בני אשכנז נוהגים על פי פסקי הרמ"א. בעניין חלוקה מוקדמת פסק הרמ"א (אה"ע עז, ג) שבמקרה שבו לאישה יש טענה מבוססת מדוע היא רוצה להיפרד מבעלה היא זכאית לקבל את רכושה והבעל אינו "אוכל" את פירות הנכסים.

לגבי עמדת השולחן ערוך כתב בית שמואל (סימן עז, ס"ק טו) "שהוא אוכל פירות אף אחר י"ב חודש", דהיינו, הבעל רשאי לאכול את פירות הנכסים כל זמן שלא נתן גט לאשתו. זאת, כשיטת הרשב"א ובניגוד לשיטת הרא"ש.

הרב גורטלר דוחה את דברי ספר בית שמואל משתי סיבות: הראשונה, מהרשב"א שהוא מקור הדין אין הוכחה שזו עמדתו. והשניה, שהזכות לאכול את פירות הנכסים, ניתנה לבעל בתמורה לחובתו לפדות את אשתו מהשבי. אלא שלאחר 12 חודש פירוד הבעל נפטר מחובה זו כדעת הרמ"א (אה"ע עז, ב) "ולאחר י"ב חדש אין לבעל עליה כלום, וכן היא עליו". לפיכך, במצב כזה רשאית האישה לדרוש שהבעל לא יקבל את פירות נכסיה, כיון שהיא אינה מקבלת כל תמורה עבור כך.

לסיום מעיר הרב גורטלר "שכל מה שצריך להיתר דלעיל לחלק הנכסים, זה רק במקום שהאשה טוענת מאיס עלי סתם. אבל אם טוענת מאיס עלי עקב פשיעת הבעל ובאופן שדינו שיוציא, ודאי שבית דין יכול להוציא מידו כל הכתובה, נכסי צאן ברזל ונכסי מלוג ומתנות – ולתת לאשה.

פורסם במוסף צדק של מקור ראשון בתאריך 11.07.14

סקירת מאמרי תחומין כרך לד: משפט עברי מודרני

משפט עברי מודרני

הרב שמואל פולצ'ק

מהו מעמדם ההלכתי של חוקי המדינה והאם ההלכה מכירה בתספורת של הטייקונים? בכרך החדש של השנתון 'תחומין' המשפט העברי פוגש את המאה ה-21

כבר למעלה משלושים שנה מוציא לאור מכון צומת היושב באלון שבות מדי שנה בשנה את השנתון "תחומין", ובו מאמרים רבים בנושאים הלכתיים אקטואליים מגוונים, משבת ותפילה ועד מקדש או מילה, מכשרות ומועד ועד גיור ומשפחה. "תחומין" משמש כבמה מרכזית לחידושי תורה והלכה בעיקר עבור הציבור המתעניין בחיבור התורה עם המציאות המודרנית. תחום משפט התורה אף הוא אינו נפקד מדפי תחומין, ובכלל זה מהכרך שיצא זה עתה, כרך לד.

משפט התורה ומשפט המדינה

אחת השאלות המרכזיות בהן עסוק המשפט העברי בזמננו היא שאלת המעמד ההלכתי של חוקי מדינת ישראל. דיון ארוך בנושא ניתן למצוא בין השאר בספר כתר א' במאמרם של הרב בן שחר והרב הס "התוקף ההלכתי של חוקי המדינה", ובנייר העמדה של מכון משפטי ארץ "תוקפם ההלכתי של חוקי המדינה" שנכתב על ידי הרב יואב שטרנברג והרב עדו רכניץ.

יש כמה דרכים בהם ניתן לתת תוקף הלכתי לחוקי המדינה. האחת – למדינה יש מעמד של מלך שלדיניו יש תוקף לפי הכלל 'דינא דמלכותא דינא' או 'משפט המלך'. השניה - ניתן לראות את חוקי הכנסת כתקפים הלכתית לפי הדגם של תקנות הקהילות בימי הביניים. השלישית – באופן עקיף, כאשר אנשים רגילים להתנהג על פי החוק, התנהגותם יוצרת "מנהג" שהוא בעל תוקף הלכתי בדיני ממונות גם כשהוא מנוגד לעיקר דין התורה, על בסיס העיקרון שבדיני ממונות יש חופש התנאה.

במבט כללי, נראה שיש פרדוקסליות מסוימת בשאלה זו. מצד אחד יש תחושה שאם ההלכה תתעלם מחוקי המדינה היא תהיה לא-רלבנטית, בלתי ניתנת ליישום, וגם לא מתאימה לתחושות הצדק הרווחות. מצד שני, מתן תוקף מלא לכל חוקי המדינה, הופך את דיני התורה המשפטיים למיותרים לכאורה, שכן הם מוחלפים בחוקי המדינה. קשה לקבל שרבע מהשולחן ערוך יהפוך ל'אות מתה', וזה גם לא נראה כיישום דין התורה אלא כהחלפתו בדין אחר.

אכן, הרב אשר וייס במאמרו "היש תוקף לחוקי המדינה מצד מנהג המקום?" בכרך החדש של תחומין (עמ' 171) קובע שרק בעניין בו מתקיימים שני התנאים הבאים ניתן להניח שמנהג המקום זהה לחוק המדינה אף כאשר הוא מנוגד להלכה: הראשון – שמדובר בחיובים שמקורם בהתחייבות האדם, ולא בחיוב מהדין.  השני -  שמדובר בתחום שהשתנתה בו המציאות בזמננו ביחס לעבר.

לדעתו, זהו המצב ביחסי עובד ומעביד, בתחומי המסחר, ובתחום יחסי השכנות בבניינים משותפים. אבל הוא שולל בתוקף את הרעיון, שיוחס לרב משה פיינשטיין במאמר של הרב פרופ' קליינמן במאמר בתחומין לב, שככלל בכל תחום ממוני המנהג הוא בהתאם לחוק המקומי, ויש לזה תוקף הלכתי.

הדרך בה הוא שולל זאת היא ראשית מהטעם העקרוני שהזכרנו, שאין לקבל שמערכת כלשהי תחליף לחלוטין את ההלכה, וכפי שכבר הדגיש הרשב"א בתשובתו הידועה (שו"ת הרשב"א ח"ו סי' רנד) שנפסקה להלכה בשו"ע (חו"מ שסט, יא). שנית, יש מנהגים "גרועים" שהם חסרי תוקף הלכתי (ע"פ תוס' ב"ב ב. ד"ה בגויל). אם כן, ייתכן מקרה של מנהג שנהוג לפי חוק מסוים שאין לו תוקף הלכתי, אם לדעת פוסקי ההלכה מדובר במנהג גרוע, אפילו אם הוא מבוסס על חוק. שלישית, יש חוקים שלא נהוגים בפועל בכל הציבור, ואז אין להם תוקף הלכתי של "מנהג" בכל אופן.

במאמר נוסף בכרך הנוכחי של תחומין מציע הרב אריאל בראלי ("השפעת חוקי המדינה על דעת בני אדם" עמ' 75) דרך נוספת למתן תוקף הלכתי לחוקים של המדינה. דרך זו היא כאשר יש דין שתלוי לפי ההלכה בדעת בני האדם, בין אם בהתחייבות שיש לפרשה כגון בחוזה, או בדיני ייאוש מאבדה וכדומה, כאשר במקרה מסוים יש להניח שכוונתו של האדם תואמת את החוק. דרך זו דומה לדרך ה"מנהג" שהוזכרה לעיל, בכך שהיא מכניסה את חוקי המדינה למסגרת ההלכה ללא הכרה ישירה בתוקפם, אלא באופן עקיף. גם תוקף המנהג עצמו מוסבר לעתים קרובות כקשור לאומדן דעת הצדדים. אולם תוקף המנהג בהלכה מותנה בהיותו התנהגות רווחת ונפוצה, וכן שלא יהיה בגדר "מנהג גרוע", ואילו כאן מדובר בהשפעת החוק על מחשבתו של אדם מסוים, אפילו כאשר לא מדובר במנהג בעל תוקף הלכתי. למשל, חברה המקבלת רשיון מהמדינה להפעיל קו תחבורה ציבורי, יש לראותה כאילו הסכימה להתחייב בכל מה שחוקי המדינה מחייבים, למרות שלא מדובר בהכרח במנהג כללי. כמקור לדרך זו מביא הרב בראלי את החזון איש שכתב (ליקוטים ב"ק סי' טז, א) "דינא דמלכותא מכרעת את האומד. וכיון דמורגל אצלנו דינא דמלכותא דינא, אף שזה רק בתנאים מיוחדים, מכל מקום זה משפיע על בני אדם...".

חברה בע"מ

תחום אקטואלי נוסף בו מצוי אתגר משמעותי למשפט העברי המודרני הוא תחום דיני החברות והתאגידים. עיקר העיסוק ההלכתי בתאגידים וחברות, מאז שנפוצו ישויות אלה בעולם, היה בתחום האיסור וההיתר – מה דינם של חברות לעניין הלכות ריבית, שבת וחמץ בפסח. אולם בשנים האחרונות מתרבות העבודות המתמודדות באופן ישיר עם המעמד המשפטי ההלכתי של חברה בע"מ.

כבר בתחומין כרך כו פורסמו מאמרים של הרב יועזר אריאל ושל הרב סיני לוי העוסקים בצדדים ממוניים של חברה בע"מ. גם בכרך הקודם של תחומין, כרך לג, יש התייחסויות לכך במאמרים של הראשון לציון הרב שלמה עמאר, הרב אשר וייס והרב שלמה אישון.

בכרך הנוכחי יש שני מאמרים העוסקים בכך. הרב שלמה אישון במאמר "הסדר מחילת חובות ('תספורת') לחברות" (עמ' 305) קובע כי הדבר לגיטימי מבחינה הלכתית, זאת הן לאור חוקי המדינה, אשר פוטרים את בעלי המניות מחבות אישית מעבר לנכסי החברה, והן לאור מודעות המשקיעים, אשר השקיעו ביודעם שלא תהיה חבות כזו. אולם, כאשר המנהלים אשמים בהתרשלותם בקשיי החברה, יש לחייבם אישית על הנזק לו גרמו, כדין שומר שכר או אפוטרופוס.

ד"ר אבי וינרוט במאמר "הטלת חיוב אישי ('הרמת מסך') על בעלי מניות חברה בע"מ ומנהליה" (עמ' 311) מביא מקורות רבים לההגדרה ההלכתית של מעמד החברה בע"מ מבחינה משפטית. לפי האפשרות שהאחריות המוגבלת בחברה נובעת מההסכמה של הנושים להגבלה זו, טוען ד"ר וינרוט כי במקרים מסוימים, כגון כאשר החיוב אינו נובע מהסכם, אין מקום להגבלה זו, והאחריות של בעלי המניות לא תהיה מוגבלת.

כך גם כאשר החיוב נובע מהסכם אך הנסיבות הן כאלה שאין להניח שהנושה היה מסכים בהן לויתור על האחריות האישית של הבעלים. זהו המצב כאשר ברור מראש שלא ניתן יהיה לפרוע את החוב מנכסי החברה, ובמיוחד כאשר בעלי החברה אינו מבחין בין רכוש החברה לרכושו הפרטי. במקרה כזה, אין משמעות להתניה שהגביה תהיה רק מנכסי החברה ולא מהנכסים הפרטיים של בעליה. זהו נימוק מהותי יותר ל'הרמת מסך' מאשר הנימוק של הרב אישון והרב עמאר במאמרים שהוזכרו, שנימקו את החיוב באחריות המנהלים כשומרי שכר עבור המשקיעים.

לסיום ניתן להעריך כי העיסוק ההלכתי המוגבר בשאלות משפטיות מודרניות מהווה נדבך נוסף בהפיכתו של המשפט העברי למשפט חי ואקטואלי.

פורספ במוסף צדק של מקור ראשון בתאריך 04.07.14

סקירת פסק דין רבני: הקלטה כראיה

הקלטה כראיה

בית הדין הסתמך על הקלטה מפלילה ופטר בעל משתחום כתובה לאשתו. סירובה של האישה להיבדק הוכיח שלא מדובר בזיוף

עדו רכניץ

התפתחות אמצעי התיעוד האלקטרוניים ושכיחותם בידי כמעט כל אדם מביאה לפתחו של בית הדין את שאלת מעמדם הראייתי. שאלה כזו התעוררה בפני בית הדין הרבני באשקלון (תיק ‏59647/9‏, בפני הדיינים: הרב א' אהרן כץ – אב"ד‏, הרב ישי בוכריס, הרב אליהו אריאל אדרי, פס"ד ניתן ביום ט"ו בסיון התשע"ד 13/06/2014).

בית הדין עסק במחלוקת שבין בני הזוג וקבע כי האשה זכאית לכתובה, וקבע דיון בשאלת גובה הכתובה. בדיון לבי גובה הכתובה הציג הבעל הקלטה של האשה בשיחה עם חברתה בה היא אומרת שבשנים בהם היתה פרודה מבעלה קיימה יחסי אישות עם אדם אחר. בשולי הדברים ניתן להעיר כי המצב השכיח בו בני זוג פרודים תקופה ארוכה מהווה קרקע פוריה לעבירות שהן מהחמורות בהלכה. 

אין סופיות הדיון

בעקבות הצגת ההקלטה בבית הדין החליט בית הדין לדון מחדש בשאלת זכותה של האשה לכתובה. החלטה זו משקפת את העובדה שככלל בהלכה עקרון "סופיות הדיון" איננו קיים, ובית הדין מחויב לדון מחדש גם במה שנפסק כדי להגיע לחקר האמת. פסק הדין מתמקד בשתי סוגיות, כאשר אחת מהן היא שאלת מעמדה הראייתי של ההקלטה שהוצגה בבית הדין.

לפני הדיון במעמדה הייחודי של ההקלטה, יש לפתוח במעמדה של הודאה מחוץ לבית הדין. בעניין זה נפסק בשו"ע (חו"מ עה, יז): "והודאה שלא בעדים או אפילו בעדים ולא אמר: אתם עדי, אינו כלום, שיכול לומר: משטה אני בך". כלומר, עצם קיומה של הודאה מחוץ לכותלי בית הדין ללא אמירה של המודה למינוי עדים על הודאתו – אינה מחייבת אם יאמר המודה "משטה אני". אולם, במקרה הנדון בפס"ד האשה לא התכחשה לרצינות של דבריה, ולכן, אילו היה מדובר בהודאה לא מוקלטת לא היה ספק שיש לקבל את הודאתה.

זיהוי קול מוקלט

אלא שכאן לא מדובר על עדים שראו את האשה כשהיא מודה, אלא על שמיעת קולה. וכיון שמדובר בזיהוי על פי קול, עולה הספק האם ניתן לזהות אדם על פי קולו. בלשון הגמרא המונח הוא "טביעות עינא דקלא", כלומר, טביעות "עין" לזיהוי קול. מונח זה נוגע לשאלה האם עדים יכולים להסתמך על זיהוי אדם על פי קולו כאשר לא ראו אותו. בעניין זה נחלקו אחרונים: בספר קצות החושן (פא, יג) כתב שזיהוי על פי קול אינו ראיה מספיקה כדי להוציא ממון. לעומתו, בספר נתיבות המשפט (פא, ו) כתב שזיהוי על פי קול מועיל כדי להוציא ממון אולם אין בו די בדיני נפשות (בספר קצות החושן הביא את דעת פר"ח שניתן להסתמך על זיהוי על פי קול גם בדיני נפשות).

כעת יש לדון בהסתמכות על הקלטה, בעניין זה כתב הרב שלמה דיכובסקי (תחומין יא, עמ' 299-312) שהקלטה היא בוודאי ראיה חלשה בהשוואה לעדות על שמיעת קול. על כך מוסיף בית הדין "וקל וחומר בנדון דידן שההקלטה הוזמנה ותוזמנה על ידי התובע, שיש מקום לחשוש לזיוף, ולכן מסתבר שההקלטה בפני עצמה לא תועיל לדיני ממונות".

אולם, במקרה זה האשה "חששה מבדיקת פוליגרף, מבדיקת קול ומעימות עם חברתה ששוחחה אִתה... ונראה שבאופן זה ודאי שהטענה שלא אלו דבריה נראית כשקר לכול". לכך מוסיף בית הדין "שאם היה קולה של הנתבעת נבדק על ידי איש מקצוע ומושווה לקול הנשמע בקלטת והייתה מתקבלת חוות דעת שאכן קולה הוא, היה לקול זה לכל הפחות ערך של אומדנא מבוררת". דהיינו, ישנם אמצעים חקירתיים וטכנולוגיים שמאפשרים לחזק את עוצמתה של הקלטה כראיה קבילה.

בסופו של דבר, פסק בית הדין בדעת רוב כי האשה הפסידה את כתובתה על סמך ההקלטה. 

פורסם במוסף של צדק של מקור ראשון בתאריך 27.06.14

סקירת פסק דין: תיווך שלא בהסכמה

תיווך שלא בהסכמה

בית דין חייב אדם שרכש עסק ללא הסכם תיווך כתוב לשלם את דמי התיווך אך פטר אותו מתשלום על תיווך שכירות נלווית  

שמואל פולצ'ק

בעסקי תיווך נוצרות לעתים קרובות אי הבנות, הגורמות לסכסוכים כספיים, כפי שמודגם בתביעה שהוגשה לבית הדין של ארץ חמדה גזית ברמת גן (תיק מס' 73131, בפני הדיינים: הרב שלמה אישון, אב"ד; הרב אהרן כץ, הרב סיני לוי).

התובע הוא בעל משרד תיווך. עובד המשרד, שהוא קרוב משפחה של הנתבע, סיפר לנתבע על בעל אולם אירועים המחפש קונה לעסק שלו. בהמשך המשא והמתן לרכישת העסק היה מעורב גם התובע עצמו, ובסופו של דבר רכש הנתבע את העסק, ב-1,000,000₪.

כיון שהאולם עצמו היה מושכר למוכר, היה צורך בהסכמת המשכיר להעברתו לרשות הנתבע, והתובע פעל להשגת הסכמתו זו. הנתבע שכר את האולם מהמשכיר ב-22,000$ לחודש לשנתיים עם אופציה להארכה.

כעת תבע התובע מהנתבע לשלם לו דמי תיווך, בסך 100,000₪ שהם 10% ממחיר המוניטין של העסק, ועוד 44,000$ שהם מחיר של חודשיים שכירות האולם מבעל המבנה – חודש אחד לכל שנה.

הנתבע טען כי הוא לא הבין שמדובר בתיווך בשכר, וחשב שקרוב משפחתו מסייע לו בחינם. מה גם שלא נחתם הסכם תיווך ולפי חוק התיווך במקרקעין אין חיוב לשלם. ובכל אופן, עיקר התיווך היה ביחס לרכישת העסק, ולא ביחס לשכירות המבנה.

תיווך ללא הסכם בהלכה

בית הדין קבע כי ככלל ע"פ ההלכה אין צורך בהסכם כדי לחייב בדמי תיווך. בהעדר הסכם מפורש, יש שני טעמים לחיוב לשלם למתווך (ע"פ שו"ת הרשב"א ח"ד סי' קכה): האחד – כאשר נהוג לשלם ולא הוסכם אחרת בפירוש, הרי זה כאילו הסכימו לשלם, דהיינו חוזה מכללא. והשני – אין זה הוגן שאדם יעבוד וחברו ייהנה מכך בלי לשלם לו על עבודתו. טעם זה נקרא "דין נהנה" (ובלשון המשפט הישראלי המודרני: עשיית עושר ולא במשפט).

כך פסק גם הרמ"א (חושן משפט סי' רמו וסי' רסד), וכך גם הכרעת האחרונים (למשל: פתחי חושן שכירות ח, לא) שמי שנהנה עקב עבודת חברו חייב לשלם לו. אלא אם כן, מדובר בדבר שנהוג לא לשלם עליו, או שהעובד אמר בפירוש שהוא עושה זאת ללא בקשה לתמורה, או שידוע שהפעולה נעשתה עבור העושה עצמו בלבד, שלא על מנת לגבות תשלום מהנהנה.

בעניין המעמד ההלכתי של חוק התיווך במקרקעין המחייב הסכם תיווך מפורט בכתב, אוזכרו פסקי דין קודמים של בית הדין, בהם נקבע שהחוק תקף הלכתית על פי הכלל "דינא דמלכותא דינא", כי יש בו כדי למנוע סכסוכים הנובעים מאי הבנה. אולם במקרים בהם ברור שהצדדים ידעו שלמתווך יש ציפייה לשכר, אין להחיל את החוק, כי החלה כזו תפגע בהגינות ובצדק ללא טעם ברור.

הבחנה בין מוניטין ושכירות המבנה

בענייננו, בית הדין קבע שהמוניטין, קשורים לשם האולם וחוג לקוחותיו, ולא דווקא למבנה זה או אחר, שהרי ניתן להעביר את פעילות העסק גם למבנה סמוך אחר. לפיכך, על המוניטין לא חלות דרישות חוק התיווך במקרקעין. ועוד, הנתבע היה צריך להבין מהנסיבות שבהם ההצעה הגיעה אליו שהוא יצטרך לשלם דמי תיווך על העסק.

לעומת זאת, ביחס לשכירות המבנה, מדובר במקרקעין שחוק התיווך חל עליהם, והנתבע לא היה צריך להבין מהנסיבות שהוא יצטרך לשלם על כך. על כן בית הדין חייב את הנתבע בדמי תיווך על המוניטין ולא על השכירות.

אך מכיון שהתובע לא הוכיח שנהוג לשלם 10% בתיווך עסקי, בית הדין חייב את הנתבע לשלם דמי תיווך בסך 50,000₪ שהם 5% מהמחיר ששולם על המוניטין.

פורסם במוסף צדק של מקור ראשון בתאריך 20.06.14