הקלטה כראיה
בית הדין הסתמך על הקלטה מפלילה ופטר בעל משתחום כתובה
לאשתו. סירובה של האישה להיבדק הוכיח שלא מדובר בזיוף
עדו רכניץ
התפתחות
אמצעי התיעוד האלקטרוניים ושכיחותם בידי כמעט כל אדם מביאה לפתחו של בית הדין את
שאלת מעמדם הראייתי. שאלה כזו התעוררה בפני בית הדין הרבני באשקלון (תיק 59647/9,
בפני הדיינים: הרב א' אהרן כץ
– אב"ד, הרב ישי בוכריס, הרב אליהו אריאל אדרי, פס"ד ניתן ביום ט"ו
בסיון התשע"ד 13/06/2014).
בית הדין
עסק במחלוקת שבין בני הזוג וקבע כי האשה זכאית לכתובה, וקבע דיון בשאלת גובה
הכתובה. בדיון לבי גובה הכתובה הציג הבעל הקלטה של האשה בשיחה עם חברתה בה היא
אומרת שבשנים בהם היתה פרודה מבעלה קיימה יחסי אישות עם אדם אחר. בשולי הדברים
ניתן להעיר כי המצב השכיח בו בני זוג פרודים תקופה ארוכה מהווה קרקע פוריה לעבירות
שהן מהחמורות בהלכה.
אין סופיות הדיון
בעקבות
הצגת ההקלטה בבית הדין החליט בית הדין לדון מחדש בשאלת זכותה של האשה לכתובה.
החלטה זו משקפת את העובדה שככלל בהלכה עקרון "סופיות הדיון" איננו קיים,
ובית הדין מחויב לדון מחדש גם במה שנפסק כדי להגיע לחקר האמת. פסק הדין מתמקד בשתי
סוגיות, כאשר אחת מהן היא שאלת מעמדה הראייתי של ההקלטה שהוצגה בבית הדין.
לפני
הדיון במעמדה הייחודי של ההקלטה, יש לפתוח במעמדה של הודאה מחוץ לבית הדין. בעניין
זה נפסק בשו"ע (חו"מ עה, יז): "והודאה שלא בעדים או אפילו בעדים
ולא אמר: אתם עדי, אינו כלום, שיכול לומר: משטה אני בך". כלומר, עצם קיומה של
הודאה מחוץ לכותלי בית הדין ללא אמירה של המודה למינוי עדים על הודאתו – אינה
מחייבת אם יאמר המודה "משטה אני". אולם, במקרה הנדון בפס"ד האשה לא
התכחשה לרצינות של דבריה, ולכן, אילו היה מדובר בהודאה לא מוקלטת לא היה ספק שיש
לקבל את הודאתה.
זיהוי קול מוקלט
אלא שכאן
לא מדובר על עדים שראו את האשה כשהיא מודה, אלא על שמיעת קולה. וכיון שמדובר בזיהוי
על פי קול, עולה הספק האם ניתן לזהות אדם על פי קולו. בלשון הגמרא המונח הוא "טביעות
עינא דקלא", כלומר, טביעות "עין" לזיהוי קול. מונח זה נוגע לשאלה
האם עדים יכולים להסתמך על זיהוי אדם על פי קולו כאשר לא ראו אותו. בעניין זה
נחלקו אחרונים: בספר קצות החושן (פא, יג) כתב שזיהוי על פי קול אינו ראיה מספיקה
כדי להוציא ממון. לעומתו, בספר נתיבות המשפט (פא, ו) כתב שזיהוי על פי קול מועיל
כדי להוציא ממון אולם אין בו די בדיני נפשות (בספר קצות החושן הביא את דעת
פר"ח שניתן להסתמך על זיהוי על פי קול גם בדיני נפשות).
כעת יש
לדון בהסתמכות על הקלטה, בעניין זה כתב הרב שלמה דיכובסקי (תחומין יא, עמ'
299-312) שהקלטה היא בוודאי ראיה חלשה בהשוואה לעדות על שמיעת קול. על כך מוסיף
בית הדין "וקל וחומר בנדון דידן שההקלטה הוזמנה ותוזמנה על ידי התובע, שיש
מקום לחשוש לזיוף, ולכן מסתבר שההקלטה בפני עצמה לא תועיל לדיני ממונות".
אולם,
במקרה זה האשה "חששה מבדיקת פוליגרף, מבדיקת קול ומעימות עם חברתה ששוחחה
אִתה... ונראה שבאופן זה ודאי שהטענה שלא אלו דבריה נראית כשקר לכול". לכך
מוסיף בית הדין "שאם היה קולה של הנתבעת נבדק על ידי איש מקצוע ומושווה לקול
הנשמע בקלטת והייתה מתקבלת חוות דעת שאכן קולה הוא, היה לקול זה לכל הפחות ערך של
אומדנא מבוררת". דהיינו, ישנם אמצעים חקירתיים וטכנולוגיים שמאפשרים לחזק את
עוצמתה של הקלטה כראיה קבילה.
בסופו של
דבר, פסק בית הדין בדעת רוב כי האשה הפסידה את כתובתה על סמך ההקלטה.
פורסם במוסף של צדק של מקור ראשון בתאריך 27.06.14
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה