יום שלישי, 12 באוגוסט 2014

סקירת פסק דין רבני: רישום או מימון

רישום או מימון

עדו רכניץ

האם דירה שנקנתה בכספי משכנתא שייכת למי שפורע את החוב או למי שהדירה נרשמה על שמו?

מרשם המקרקעין ומעמדו ההלכתי נדונו באופן נרחב בפסקי דין רבניים. אחת השאלות המרכזיות היא מעמדו של המרשם במקרה של סתירה בינו לבין מקורות המימון של הנכס שנרכש. מקרה כזה הגיע לפתחו של בית הדין הרבני באשדוד (תיק מס' ‏13878/4‏, בפני הדיינים: הרב יקותיאל כהן - אב"ד‏, הרב מיכאל צדוק, הרב מרדכי רלב"ג, פס"ד ניתן בתאריך ג' בסיון התשע"ד, 01/06/2014).
בני הזוג התגרשו בשנת 2010 ומאז התדיינו בנושא חלוקת רכוש ביניהם, כאשר אחד מסלעי המחלוקת היה אופן חלוקת הדירה של בני הזוג. הדירה נקנתה בשנת 91' ונרשמה על שם שני בני הזוג ושני הוריו של הגרוש. בשנת 93' נפטר אביו של הגרוש ואם-הגרוש ירשה את כל רכושו, ובכלל זה חלקו בדירה, כך שהיא הפכה לבעלים על חצי מהדירה.
בהמשך נמכרה הדירה, ובתמורה שהתקבלה בתוספת כספים נוספים נקנתה הדירה נשואת המחלוקת, וזו נרשמה כשייכת לגרוש, לאמו ולגרושה בחלקים שווים, כך שאם-הגרוש החזיקה כעת בשליש מהבעלות על הדירה. אם-הגרוש השתתפה בתשלום המשכנתא בסך 800 ₪ לחודש, מתוך 2700 ₪ לחודש ששולמו בסך הכל לבנק.
כעת תובע הגרוש, בשמו ובשם אמו (שנפטרה במהלך הדיונים) לקבל שני שליש מהדירה, וכן שכר דירה מאת הגרושה עבור שליש הדירה שהיה שייך לאם. לעומתו, הגרושה תובעת לקבל חצי מהדירה בטענה שהרישום על שם הוריו של הגרוש היה פורמאלי ובפועל המשכנתא שולמה מהחשבון המשותף של שני בני הזוג. עם זאת הגרושה אינה מכחישה את הטענה שאם-הגרוש העבירה לבנה 800 ₪ מידי חודש עבור תשלום המשכנתא. לחילופין תובעת הגרושה לקבל החזר עבור התשלומים היתירה שהיא שלמה עבור חלק אם-הגרוש במשכנתא.
בפסק הדין שנכתב על ידי הרב מיכאל צדוק, מובאת מחלוקת ראשונים בנוגע לסתירה בין הרישום לבין המימון. המחלוקת אינה עוסקת ברישום במרשם המקרקעין, אלא ברישום בשטר ראייה על המכר.
בעניין זה כתב הרשב"א (שו"ת הרשב"א א, תתקנז): "אלו קנה ראובן מנכסיו אף על פי שכתב השטר בשם אשתו – לא קנתה". רוצה לומר, כאשר בעל רושם על שם אשתו את הבית המשותף, למרות שהמימון בא כולו מכיסו – הבית כולו של הבעל, קרי, הבעלות נקבעת על פי מקור המימון ולא על פי הרישום. לעומת זאת, לכאורה, הרא"ש כתב שיש ללכת אחר הרישום (שו"ת הרא"ש צו, ד), אלא שיש להעיר כי היה ניתן להסיק מדברי הרא"ש גם מסקנה אחרת.
למעשה כבר בכרך א' של פסקי הדין הרבניים נקבע (פסקי דין רבניים חלק א עמוד 117) כי ידוע "שעכשיו נוהגים לרשום רכוש, וביחוד דירה למגורים, על שם שני בני הזוג, במכוון שלשניהם תהיה הבעלות על הרכוש. הרישום מורה, שזה ששילם או שילם יותר, נתן את היתרה בחלקו במתנה לשני".
על כך מעיר הרב צדוק שעיקרון זה איננו נכון כאשר מדובר על רכישת דירה מכספי הלוואה, כיון ש"אין אדם לווה כסף כדי לרכוש נכס ולתת אותו לשני במתנה".
במקרה הנדון כאן המציאות היא מורכבת, שהרי הדירה נקנתה בכספי הלוואה. הלוואה זו שולמה על ידי כל השותפים, אולם, לא באופן יחסי לחלקם בבעלות. שהרי אמו של הגרוש שלמה פחות מחלקה בדירה.
על רקע זה הכריע בית הדין כי יש ללכת אחר הרישום, כיון שההשתתפות בתשלום ההלוואה מלמדת על כך שהרישום שיקף את מצב הבעלות. בהמשך לכך, על הגרושה לשלם עבור השימוש בחלק הדירה שהיה שייך לאמו של הגרוש. אולם, במקביל, יש לזכות את הגרושה על החזרי ההלוואה היתירים שהיא (ובעלה) שלמו מעבר לחלקם בדירה.

פורסם במוסף "צדק" של מקור ראשון בתאריך 08.08.14

יום חמישי, 7 באוגוסט 2014

פוסט אישי: בדרך ל"אלי סיני" מוצאי ט' באב תשע"ד

בדרך ל"אלי סיני" מוצאי ט' באב תשע"ד
הרב ישראל דוצמינר
זהו, הסוף הגיע...
אורזים מה שאפשר ויוצאים...

הכל מסביב שרפה גדולה, עשן סמיך ומעיק המכביד על הנשימה..
מעדיפים לא להסתכל אחורה לעבר מה שלא נשאר... לעבר מה ששנאת החינם שרפה..
אין גם מה להסתכל קמידה לעבר הגלות הארוכה, איך אפשר לראות את האור בקצה המנהרה?!

אבל פתאום משהו קורא לי להרים את הראש, משב רוח שלוקח אותי קדימה..
אני מרגיש את החום עוטף אותי, אבל הפעם הוא טוב אלי.
אני אני רואה אש, אבל היא באה ממקום אחר..
אני רואה את העגל ובר קמצא לידו אבל הפעם הוא מרפה את ניב שפתיו...
אפשר לראות בדוקין שבעין את הראיה הטובה, את האהבה- אותה האהבה שהיתה כל כך חסרה שם בסעודה ההיא ומרחפת עכשיו על פני מנות הקרב.
וכולם יושבים כאן בסעודה הזאת, מרגישים את רוחו של פנחס בן אלעזר- הוא זה שהתחיל את המבצע הזה- שבזמן קריאת הפרשה שלו ירדנו לשטח בצאלים בשביל לגלות ולהודיע ש'הנני נותן לו את בריתי שלום' זה משהו שחי בנו, בין אם יש לבן אדם קעקוע על היד או פאות המסתלסלות מאחורי האוזנים.
אני שומע את צחוקו של ר' עקיבא ומבין שבאותו המקום בו הD9 היה כל כך אכזר רק לפני פחות מעשור דווקא משם יוצאת הבשורה- 'כי עזה כמוות אהבה' ואי אפשר לכבות אותה.
לא, אי אפשר לומר 'רות סוף' רק הגענו לתחנה נוספת במלחמה הצודקת של עם ישראל. אבל בתחנה הזאת גילינו אהבה גדולה שנמצאת בנו- שמגיעה בחבילות ענק מהעורף ומתפוצצת בחזית. חבילות של ערבות הדדית ונתינה לזולת אותם אי אפשר ליירט.
אז אני חוזר לשיירות הגלות הארוכה וצועק כדי שגם דור הגאולה ישמע- 'יש תקוה לאחריתך ועוד ישבו בנים לגבולם', אבל 'אל תתנו דומי לו' ואל תמנעו קולכם מבכי עד אשר נראה בנחמת ציון ובבנין ירושלים.
ועכשיו לאחר חצות היום, אחרי המקפצה האדירה בשלושת השבועות של שנת תשע"ד, במלוא הכוח אני יסדר את הבית לכבודו, הרי הוא כבר 'עומד בשער'!

נכתב בדרך המובילה ל-'אלי סיני' תובב"א
שלהי ט' באב, תשע"ד.

פגיעת לוואי בבלתי מעורבים

פגיעת לוואי בבלתי מעורבים

עדו רכניץ
הלחימה בעזה מחייבת את כוחותינו לפגוע בבלתי מעורבים אגב הלחימה. בראשית הדברים יש להעיר כי הביטוי "בלתי מעורבים" הוא ביטוי מדויק. זאת, לעומת לביטוי "חפים מפשע" שאינו רלבנטי למצב מלחמה בו חייל איננו פושע ובכל זאת הוא מטרה לגיטימית. כך גם ההבחנה הקלאסית בין אזרחים וחיילים אינה רלבנטית בעימותים הבולטים היום בעולם – בעירק, סוריה, אוקראינה ובעזה – שם הלוחמים אינם מוגדרים בהכרח כחיילים. לפיכך ההבחנה המעשית והרלבנטית היא בין מעורבים בלחימה לבלתי מעורבים.
לגבי השאלה המעשית ישנה הסכמה רחבה שפגיעת אגב בבלתי מעורבים – מותרת ואף מחויבת. גם בסעיף 51(5) לפרוטוקול הנוסף לאמנת ז'נבה נאמר שפגיעת לוואי אסורה כאשר אין פרופורציה בין התועלת הצבאית לבין הפגיעה באזרחים, ומכאן שכאשר יש פרופורציה – היא מותרת. במסגרת זו נעסוק בהצדקות המוסריות להיתר זה.

עקרון התוצאה הכפולה

פרופ' אסא כשר במאמר "מבצע 'עופרת יצוקה' ותורת המלחמה הצודקת" (תכלת 35) הצדיק פגיעת אגב בבלתי מעורבים בגלל עקרון התוצאה הכפולה, וכך הוא כותב (שם, עמ' 44): "לפי עיקרון זה, כשלפנינו מטרה מסוימת שיש הצדקה מוסרית להשיגה כאשר היא עומדת בפני עצמה, כי אז ראוי מבחינה מוסרית להשיגה גם כשאין היא עומדת בפני עצמה ועלולה להוביל לתוצאות לא־רצויות, ובתנאי שהתוצאות הללו הן בלתי נמנעות, לא־מכוונות ונעשה מאמץ למזער את נזקיהן".
דהיינו, כאשר לפעולה יש שתי תוצאות, האחת רצויה (פגיעה בלוחמים), והשניה בלתי רצויה (פגיעה בבלתי מעורבים) – ניתן לבצע את הפעולה תוך מאמץ למזער את התוצאה הבלתי רצויה. זאת, בגלל שכוונת הפועל היא למטרה הרצויה.
משה רט בעבודת הזה שלו "קולקטיביזם במלחמה" (בר אילן, תש"ע, עמ' 76) מציין שמקור התפיסה בהגות הנוצרית-קתולית, כאשר "הדוגמא הקלאסית לכך היא הפלה מלאכותית, שהנצרות הקתולית רואה בה רצח. גם במצב בו העובר מסכן את חיי האם, אסור להפיל אותו באופן מכוון, שכן אין להרוג אדם אחד כדי להציל אחר. אך אם האשה נזקקת לטיפול רפואי מסוים, מותר לתת לה אותו, גם אם ברור שכתוצאה מכך ימות העובר".
רט עצמו מציין שביהדות עיקרון התוצאה הכפולה לא התקבל, כיון שהכלל הוא שכאשר התוצאה האסורה היא בלתי נמנעת – אין לבצע את הפעולה (המונח ההלכתי בהלכות שבת הוא "פסיק רישיה"). לכך יש להוסיף שמשקלה של כוונה כאשר מדובר על יחסים שבין אדם לחברו מצומצמת ביותר, שהרי (משנה בבא קמא ב, ו): "אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד בין ער בין ישן". לפיכך, לא ניתן להסתמך על עיקרון זה ע"פ הגישה היהודית.

עקרון המאבק בין קולקטיבים

העיקרון היהודי האלטרנטיבי המצדיק פגיעת אגב בבלתי מעורבים הוא עקרון המאבק בין קולקטיבים. אחד השינויים המשפטיים הדרמטיים המתרחשים בעת לחימה הוא מעבר מגישה אינדיבידואלית, הבוחנת את חובות וזכויות הפרט, לגישה קולקטיבית הבוחנת את הפרט כחלק מכלל.
ההשלכה הראשונה והבסיסית של עקרון זה היא שבלחימה ניתן לחייב אדם אחד לסכן את חייו עבור הכלל, וזאת למרות שבעת שלום הדבר אינו אפשרי. עמדה זו מקובלת בקרב פוסקי זמננו, וכך כתב זאת הרב אליעזר ולדנברג (שו"ת ציץ אליעזר יג, ק): "דין התורה בזה הוא, שבמלחמה ובשדה קרב אין דין של 'וחי בהם' ואין דין של 'חייך קודמים'... שצריך למחות מלבו זכרונו הפרטי ולהתאחד כגוף מרכזי אחד עם כל חבריו הלוחמים והנמצאים בשדה הקרב, באופן שכל אחד ואחד מחויב לחרף נפשו להציל את חברו מסכנה אפילו כשמכניס את עצמו על ידי כן בודאות לידי ספק סכנה."
לעקרון זה יש גם צד שני, הלחימה באויב איננה בגדר פעולת שיטור כנגד פושע זה או אחר, אלא מאבק כנגד האויב כקולקטיב. הגדרה זו איננה מתירה פגיעה מכוונת בבלתי מעורבים, אבל היא מתירה פגיעת אגב בבלתי מעורבים. זאת, כיון שגם לאויב ישנה אחריות קולקטיבית לפעול להפרדה בין מעורבים ובלתי-מעורבים בצדו (כפי שקובעת אמנת ז'נבה).
כאשר האויב אינו נוהג כך ולוחם מתוך אוכלוסיה בלתי מעורבת הוא מחייב את כוחותינו לפעול נגדו גם במחיר פגיעה בבלתי מעורבים. כפי שכתב הרב אברהם שפירא (תחומין כרך ד, עמ' 182): "כאשר נדרש וכאשר הסכנה גלויה לעין, אין מקום למדוד את מספר החיילים שלנו העלולים חלילה להיפגע כנגד מספר אזרחי מדינת האויב משונאי ישראל, שעלולים לשלם את מחיר המלחמה".
בשולי הדברים חשוב לציין שהחלטת דרג מדיני לפעול משיקולים מדיניים באופן מחמיר יותר – יכולה להיות לגיטימית, אבל היא בהחלט לא חובה מוסרית.
פורסם במוסף צדק של מקור ראשון בתאריך 01.08.14