יום חמישי, 7 באוגוסט 2014

פגיעת לוואי בבלתי מעורבים

פגיעת לוואי בבלתי מעורבים

עדו רכניץ
הלחימה בעזה מחייבת את כוחותינו לפגוע בבלתי מעורבים אגב הלחימה. בראשית הדברים יש להעיר כי הביטוי "בלתי מעורבים" הוא ביטוי מדויק. זאת, לעומת לביטוי "חפים מפשע" שאינו רלבנטי למצב מלחמה בו חייל איננו פושע ובכל זאת הוא מטרה לגיטימית. כך גם ההבחנה הקלאסית בין אזרחים וחיילים אינה רלבנטית בעימותים הבולטים היום בעולם – בעירק, סוריה, אוקראינה ובעזה – שם הלוחמים אינם מוגדרים בהכרח כחיילים. לפיכך ההבחנה המעשית והרלבנטית היא בין מעורבים בלחימה לבלתי מעורבים.
לגבי השאלה המעשית ישנה הסכמה רחבה שפגיעת אגב בבלתי מעורבים – מותרת ואף מחויבת. גם בסעיף 51(5) לפרוטוקול הנוסף לאמנת ז'נבה נאמר שפגיעת לוואי אסורה כאשר אין פרופורציה בין התועלת הצבאית לבין הפגיעה באזרחים, ומכאן שכאשר יש פרופורציה – היא מותרת. במסגרת זו נעסוק בהצדקות המוסריות להיתר זה.

עקרון התוצאה הכפולה

פרופ' אסא כשר במאמר "מבצע 'עופרת יצוקה' ותורת המלחמה הצודקת" (תכלת 35) הצדיק פגיעת אגב בבלתי מעורבים בגלל עקרון התוצאה הכפולה, וכך הוא כותב (שם, עמ' 44): "לפי עיקרון זה, כשלפנינו מטרה מסוימת שיש הצדקה מוסרית להשיגה כאשר היא עומדת בפני עצמה, כי אז ראוי מבחינה מוסרית להשיגה גם כשאין היא עומדת בפני עצמה ועלולה להוביל לתוצאות לא־רצויות, ובתנאי שהתוצאות הללו הן בלתי נמנעות, לא־מכוונות ונעשה מאמץ למזער את נזקיהן".
דהיינו, כאשר לפעולה יש שתי תוצאות, האחת רצויה (פגיעה בלוחמים), והשניה בלתי רצויה (פגיעה בבלתי מעורבים) – ניתן לבצע את הפעולה תוך מאמץ למזער את התוצאה הבלתי רצויה. זאת, בגלל שכוונת הפועל היא למטרה הרצויה.
משה רט בעבודת הזה שלו "קולקטיביזם במלחמה" (בר אילן, תש"ע, עמ' 76) מציין שמקור התפיסה בהגות הנוצרית-קתולית, כאשר "הדוגמא הקלאסית לכך היא הפלה מלאכותית, שהנצרות הקתולית רואה בה רצח. גם במצב בו העובר מסכן את חיי האם, אסור להפיל אותו באופן מכוון, שכן אין להרוג אדם אחד כדי להציל אחר. אך אם האשה נזקקת לטיפול רפואי מסוים, מותר לתת לה אותו, גם אם ברור שכתוצאה מכך ימות העובר".
רט עצמו מציין שביהדות עיקרון התוצאה הכפולה לא התקבל, כיון שהכלל הוא שכאשר התוצאה האסורה היא בלתי נמנעת – אין לבצע את הפעולה (המונח ההלכתי בהלכות שבת הוא "פסיק רישיה"). לכך יש להוסיף שמשקלה של כוונה כאשר מדובר על יחסים שבין אדם לחברו מצומצמת ביותר, שהרי (משנה בבא קמא ב, ו): "אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד בין ער בין ישן". לפיכך, לא ניתן להסתמך על עיקרון זה ע"פ הגישה היהודית.

עקרון המאבק בין קולקטיבים

העיקרון היהודי האלטרנטיבי המצדיק פגיעת אגב בבלתי מעורבים הוא עקרון המאבק בין קולקטיבים. אחד השינויים המשפטיים הדרמטיים המתרחשים בעת לחימה הוא מעבר מגישה אינדיבידואלית, הבוחנת את חובות וזכויות הפרט, לגישה קולקטיבית הבוחנת את הפרט כחלק מכלל.
ההשלכה הראשונה והבסיסית של עקרון זה היא שבלחימה ניתן לחייב אדם אחד לסכן את חייו עבור הכלל, וזאת למרות שבעת שלום הדבר אינו אפשרי. עמדה זו מקובלת בקרב פוסקי זמננו, וכך כתב זאת הרב אליעזר ולדנברג (שו"ת ציץ אליעזר יג, ק): "דין התורה בזה הוא, שבמלחמה ובשדה קרב אין דין של 'וחי בהם' ואין דין של 'חייך קודמים'... שצריך למחות מלבו זכרונו הפרטי ולהתאחד כגוף מרכזי אחד עם כל חבריו הלוחמים והנמצאים בשדה הקרב, באופן שכל אחד ואחד מחויב לחרף נפשו להציל את חברו מסכנה אפילו כשמכניס את עצמו על ידי כן בודאות לידי ספק סכנה."
לעקרון זה יש גם צד שני, הלחימה באויב איננה בגדר פעולת שיטור כנגד פושע זה או אחר, אלא מאבק כנגד האויב כקולקטיב. הגדרה זו איננה מתירה פגיעה מכוונת בבלתי מעורבים, אבל היא מתירה פגיעת אגב בבלתי מעורבים. זאת, כיון שגם לאויב ישנה אחריות קולקטיבית לפעול להפרדה בין מעורבים ובלתי-מעורבים בצדו (כפי שקובעת אמנת ז'נבה).
כאשר האויב אינו נוהג כך ולוחם מתוך אוכלוסיה בלתי מעורבת הוא מחייב את כוחותינו לפעול נגדו גם במחיר פגיעה בבלתי מעורבים. כפי שכתב הרב אברהם שפירא (תחומין כרך ד, עמ' 182): "כאשר נדרש וכאשר הסכנה גלויה לעין, אין מקום למדוד את מספר החיילים שלנו העלולים חלילה להיפגע כנגד מספר אזרחי מדינת האויב משונאי ישראל, שעלולים לשלם את מחיר המלחמה".
בשולי הדברים חשוב לציין שהחלטת דרג מדיני לפעול משיקולים מדיניים באופן מחמיר יותר – יכולה להיות לגיטימית, אבל היא בהחלט לא חובה מוסרית.
פורסם במוסף צדק של מקור ראשון בתאריך 01.08.14

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה