יום שבת, 6 בספטמבר 2014

סקירת פסק דין: חתימה עיוורת על חוזה

חתימה עיוורת

הרב שמואל פולצ'ק

רבים חותמים על חוזה מבלי שטרחו לקרוא בעיון את פרטיו וסעיפיו. טענה כזו אינה מועילה למבקשים להתחמק מקיום ההסכם, למעט במקרים חריגים

להלכה, חוזה מבטא הסכמה של הצדדים החתומים עליו. באופן מעשי, שכיח שאחד הצדדים מנסח את החוזה ומגיש אותו לצד השני לחתימה, בלי שהצד השני טורח לקרוא על מה הוא חותם. האם במקרה כזה הצד שלא קרא את החוזה מתחייב בפרטיו בכל זאת? זו אחת השאלות שנדונה בבית הדין של ארץ חמדה גזית בירושלים (תיק 74017; בפני הדיינים: הרב סיני לוי, אב"ד; הרב דניאל כ"ץ, הרב יאיר וסרטיל).
התובע, קבלן שיפוצים, חתם על חוזה שניסח הנתבע לביצוע שיפוץ מסוים. כעבור זמן מה, במהלך העבודה, בעקבות טענות הדדיות בין הצדדים, החליט הנתבע להפסיק את עבודתו של התובע, והוא השלים את השיפוץ עם קבלן אחר. לאחר שמיעת טענות הצדדים הגיע בית הדין למסקנה שהקבלן קיים את חלקו בחוזה במידה שלא הצדיקה את הפסקת עבודתו, ועל כן יש לראות את המזמין ולא את הקבלן כמי שהפר את החוזה ביניהם.
בחוזה היה סעיף בו נכתב שמי מהצדדים שיפר את החוזה יצטרך לשלם פיצוי של 10% מהתמורה, שהם 7,300 ₪, ולכאורה המזמין מחויב לשלם סכום זה לתובע. אולם, בסוף הסעיף נכתב ש"הגדרת הפרת ההסכם לא כוללת את המקרה של הפסקת ביצוע השיפוץ". לפי פרשנות המזמין, תניה זו פוטרת אותו מתשלום הפיצוי המוסכם, מכיוון שהוא הפסיק לחלוטין את עבודת הקבלן בביצוע השיפוץ. הקבלן טען שהוא אמנם חתם על החוזה אבל לא קרא אותו, ועל כן אין הוא מחויב לפרטיו, מכיוון שהעבודה סוכמה בעל פה.
ככלל, אין טענה מסוג זה מתקבלת. כך נפסק בשו"ע חו"מ סא, יג בעניין בעל שטוען שלא הבין על מה התחייב בכתובה, והרחיב על כך הרשב"א בתשובה (תשובות המיוחסות לרמב"ן, עז). הרשב"א מנמק את הדין בשני נימוקים: האחד – שחזקה שאדם יודע על מה הוא חותם. השני – אפילו אם ידוע שלא ידע מה כתוב בשטר – יש תוקף להתחייבות של אדם על פי מה שיאמרו אחרים שהוא סומך עליהם, כגון, העדים או הסופר שכתב את השטר, אף כשאינו חייב, וכך הוא במקרה כזה.
אמנם, הרשב"א עצמו בתשובה אחרת (א, אלף קנו) מקבל טענה מסוג "לא ידעתי מה היה כתוב בשטר". לסתירה לכאורה זו בדברי הרשב"א מציע בספר כנסת הגדולה (חו"מ קמז, הגב"י ח) כמה הסברים, מהם עולה כי טענת "לא קראתי" או "לא הבנתי" אמנם אינה מתקבלת בדרך כלל, אבל במקרים חריגים, כאשר ברור שהאדם לא ידע ולא התכוון להתחייב – יש מקום לפטור מחיובים לפי החוזה. (ראו עוד בעניין זה: הרב דניאל כ"ץ, "טענת 'לא הבנתי' בחתימה על חוזה", אור המשפט עמוד 181; הרב אליהו גורפינקל, "החותם על שטר שלא קרא או שלא הבין את תוכנו", משפטי ארץ ב – טענות וראיות עמ' 299).
בית הדין סבר שהנדון שלפנינו גם הוא יכול להשתייך למקרים חריגים אלה, שכן אין זה סביר שהתובע היה מסכים לתנאי כזה, המאפשר להפסיק את עבודתו ללא כל פיצוי. כמו כן, אין להשוות מתן אמון בצד שלישי נייטרלי (כגון, בעדים החתומים על השטר) למתן אמון בצד השני לחוזה.
מכאן קבע בית הדין עקרון על פיו, במקרה בו אחד הצדדים לחוזה ניסח סעיף בלתי הוגן, והצד השני לא קרא את החוזה –  אותו סעיף אינו מחייב את הצד השני.

אלא שבמקרה הנדון מדובר בסעיף הפוטר את הנתבע, ולא בסעיף המחייב את התובע, ולכן אין מקום לחייב את הנתבע בדבר שלא התחייב לו בחוזה, אף אם התובע לא היה מודע לפטור זה. על כן פסק בית הדין שהנתבע פטור מהפיצוי המוסכם.

פורסם במוסף "צדק" של מקור ראשון בתאריך 05.09.14

סקירת פסק דין רבני: הפרת התחייבויות כתביעת גירושין

הפרת התחייבויות כתביעת גירושין

עדו רכניץ

בעל שהפר את חובותיו כלפי אשתו דינו כמי שמבקש להתגרש ביזמתו, והוא מחויב בתשלום הכתובה

בהלכה ישנה מערכת של חובות וזכויות בין בני הזוג, כאשר אחת הזכויות המרכזיות היא חיוב הבעל לשלם לאשתו את הכתובה במקרה של גירושין. הכוונה הן לחיוב מן הדין (עיקר הכתובה) והן לחיוב שהבעל הוסיף מרצונו (תוספת כתובה). אלא שחיוב זה מותנה בכך שהבעל הוא שהחליט לגרש את אשתו, בניגוד לכך, כאשר האשה יזמה את הגירושין היא אינה זכאית לכתובה ובוודאי שלא לתוספת הכתובה. זאת, כיון שהבעל לא התחייב לאשה במקרה שהיא מחליטה על הגירושין (כתובות נד, א: "אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה").
אלא שהשאלה היא מה הדין כאשר הבעל מפר את ההתחייבויות שלו כלפי אשתו, ובתגובה היא שמבקשת את הגירושין. שאלה זו נדונה בפסק הדין של הרב מיכאל עמוס (בית הדין הרבני בנתניה, בפני הדיינים: הרב מיכאל עמוס – אב"ד‏, הרב שניאור פרדס, הרב אריאל ינאי, תיק מס' 869531/2‏).

בין עיקר לתוספת

פסק הדין מתחיל בכך שכאשר מדובר על בעל שאינו יכול לקיים את ההתחייבויות שלו נחלקו ראשונים. הרמב"ם כתב, בנוגע לבעל שאינו יכול לפרנס את אשתו שהוא חייב בכתובה ובתוספת כתובה (רמב"ם אישות יב, יא): "ואם היה עני ביותר ואינו יכול ליתן לה אפילו לחם שהיא צריכה לו כופין אותו להוציא ותהיה כתובתה חוב עליו עד שתמצא ידו ויתן".
כך פסק גם הריצב"א בנוגע לבעל שאינו יכול לקיים את מצוות עונה (תוספות יבמות סה, ב, ד"ה כי הא). לעומת זאת, דעת הרא"ש (שו"ת הרא"ש מג, ה) היא שיש להבחין בין עיקר כתובה אותה על הבעל לשלם במקרה כזה, לבין תוספת הכתובה ממנה הוא פטור, כיון שלא התחייב לשלם לה במקרה שהיא יוזמת את הגירושין (המחלוקת הובאה בספר בית שמואל סימן קנ"ד ס"ק י"ט).
אולם בית הדין מדגיש שמחלוקת הראשנים אמורה כאשר הבעל אינו יכול לקיים את התחייבויותיו, הן הכספיות והן האחרות. אולם, במקרה שהוא בוחר שלא לקיים את חובותיו כלפי אשתו, דינו של הבעל לגרש את אשתו ולשלם לה את הכתובה ואת תוספת הכתובה.
הדבר מחויב ההיגיון, שהרי אם לא כך, "לפנינו דרך לבעל מורד להתחמק מתשלום הכתובה, לא יזון אותה ויאלצנה על ידי זה לדרוש גט, ויהיה פטור לשלם הכתובה על ידי המרידה, בטענה 'על דעת שתדרשי גט לא התחייבתי', דבר זה אין הדעת סובלתו".

אנוס מבחירה

ואכן, גם הרא"ש שסבר שבעל שאינו יכול לקיים את חובותיו כלפי אשתו פטור מלתת לה תוספת כתובה במקרה של גירושין, מודה כאשר מדובר בבעל שאינו רוצה לקיים את חובותיו. הרא"ש (שו"ת הרא"ש ח, ז) עסק באדם שנשא אשה שנייה וכעת אינו יכול לפרנס את שתי נשיו, וכעת אשתו הראשונה דורשת להתגרש. מסקנתו היא שעליו לגרשה ולתת לה את הכתובה ואת תוספת הכתובה. זאת, כיון שחוסר היכולת שלו לעמוד בהתחייבותו כלפיה נבע ממעשה שלו. על כך יש להעיר, שאמנם, כעת אותו אדם אינו יכול לפרנס את שתי נשיו, אולם, כיון שמצב זה נוצר עקב החלטה שלו בעבר – הרי שדינו דומה למי שמחליט שלא לפרנס במזיד את אשתו. ברוח זו כתב גם ה"חזון איש" (הלכות כתובות סימן סט ס"ק כב): "דכל שהוא מעיק לה הוי כמוציאה לדעתו".

מסיבה זו ומסיבות אחרות קבע בית הדין ש"האישה זכאית לכתובה ותוספת כתובה".

פורסם במוסף "צדק" של מקור ראשון בתאריך 22.08.14