יום ראשון, 2 בנובמבר 2014

סקירת פסק דין: תיקון ביוב בבית משותף

תיקון ביוב בבית משותף

בית דין קבע כי התקנון המצוי חל על בית משותף הנמצא ביהודה ושומרון

שמואל פולצ'ק

סכסוך שכנים שעבר מספר ערכאות אזרחיות הוכרע לאחרונה בבית הדין של ארץ חמדה גזית בבית שמש (תיק מס' 73075 בפני הדיין הרב אליעזר שנקולבסקי, אב"ד) והוא מזמן אפשרות להתוודע למקצת מדיני השכנים בהלכה. 
דירה בקומת קרקע בבניין מגורים, אשר לא הייתה מאוכלסת באותו זמן, הוצפה עקב תקלה במערכת הביוב של הבניין. כאשר נודע לבעלת הדירה על כך, היא פנתה ליו"ר וועד הבית. יו"ר הוועד אמר לה שתזמין שרברב ותשלם לו, והוועד יחזיר לה אחר כך את עלות התיקון. היא אכן עשתה כך, ומחיר התיקון היה 3,364 ₪. בעלת הדירה בקשה כעבור חודש מוועד הבית החזר על התיקונים השונים בדירה ותיקון הביוב ועוד הוצאות שעלו יחד לסך 7,304 ₪, שבניכוי חלקה בבניין (1/6) עולה לסך של 6,086 ש"ח. וועד הבית סרב לשלם.
התובעת בעלת הדירה דרשה את הסכום הנ"ל ועוד סכומים של הוצאות משפט ועוגמת נפש וכדומה, בסך הכל 22,304 ₪, אשר ייגבו רק משאר בעלי הדירות ולא ממנה.
וועד הבית טען שמקור התקלה בביוב אינו ברכוש המשותף עליו הם אחראים אלא מקורו בעבודות ההרחבה שנעשו על ידי הבעלים הקודם של דירת התובעת, מספר שנים לפני שהוא מכר אותה לתובעת וכ-14 שנים לפני ההצפה המדוברת.

התחייבות של וועד הבית

בית הדין קבע כי וועד הבית מחויב לשלם את עלות התיקון של הביוב. ראשית, מכיוון שיו"ר הוועד דאז אמר שהוא ישלם, והדבר מחייב בדומה למה שפסק הרמ"א (חו"מ יד, ה) שהאומר לחברו שיגיע לדיון איתו בעיר אחרת  והוא יבוא אחריו, ואחר כך לא בא, שחייב לשלם לו את הוצאותיו. כלומר, כאשר אדם הוציא הוצאות על פי חברו, אותו חבר מחויב להחזיר לו הוצאות אלה כפי שהתחייב.
במקרה זה לא הוכח שהייתה טעות בהסכמה, לא לגבי גובה הסכום ולא לגבי סיבת הנזק. אפילו אם סיבת הנזק היא עבודות הרחבה שנעשו על ידי בעל הדירה הקודם, אין זה מחייב את בעלת הדירה הנוכחית או פוטר את וועד הבית. לכל היותר ניתן יהיה לתבוע את בעל הדירה הקודם על נזקים שעשה אם היו כאלה.

חיוב על פי התקנון המצוי

בנוסף, בית הדין קבע שגם ללא התחייבות מראש, על וועד הבית לתקן תקלות הגורמות לנזק לדירות. לבניין זה אין תקנון מוסכם, ולפי חוק המקרקעין חל בו התקנון המצוי אשר בסעיף 3 שלו מטיל חיוב כזה על נציגות הבית.
בית הדין קבע קביעה עקרונית על פיה אין לקבל את טענת וועד הבית שלחוק זה אין תוקף הלכתי, או שלחוק אין תוקף בשטחי יו"ש בהם נמצא הבניין הנדון. בעלי דירות המתגוררים בבית משותף מצפים שהעניינים יוסדרו כפי שנהוג במדינה בכל מקום. כך משתקף גם מהתנהלות העניינים בבניין הנדון. על כן, יש לתקנון המצוי תוקף הלכתי מצד הסכמת השותפים, בלי צורך לדון בשאלת תקפות החוק ביו"ש מבחינה משפטית, או בתקפות החוק בכלל מבחינה הלכתית לפי הכלל "דינא דמלכותא – דינא".
בנוסף, סעיף זה בתקנון תואם את ההלכה ממילא, שכן בשו"ע (חו"מ קסא, ו) נפסק שכאשר יש צורך לתקן ניקוז של כמה חצרות, בעלי החצרות העליונות צריכים להשתתף בעלות התיקון עם בעל החצר התחתונה, וזה דומה לנדון שלנו.
אמנם, עלויות התיקון של הדירה אינן מוטלות על הוועד, שכן לא הוכח שהוועד התרשל ורשלנותו גרמה להצפה ולנזקים. על כן עלויות אלה נשארות מוטלות על התובעת.
הימשכות ההליכים באשמת שני הצדדים, אך בעיקר באשמת הנתבעים, מצדיקה הטלת חלק מהוצאות המשפט של התובעת עליהם. על כן בסיכומו של דבר חויב הוועד לשלם לתובעת סכום של 6,301 ₪.


פורסם במוסף צדק של מקור ראשון גיליון מס' 986, בתאריך 08.10.14

מקומות בבית הכנסת

מקומות בבית הכנסת

הרב דניאל כ"ץ

בימים אלו בהם בבתי כנסת רבים נקבעים מקומות לתפילה לחגים ואף לכל השנה, כדאי לתת את הדעת על משמעות "קניית" מקום בבית הכנסת.

בעבר קניין לכל דבר

בתקופת הראשונים קניית מקומות בבית כנסת הייתה כקניית בית לכל דבר. נביא מעט דוגמאות להלכות שנידונות בעקבות כך בספרות התשובות. הרשב"א (שו"ת הרשב"א ג, קנח מובאת בבית יוסף חו"מ קמ) דן בראובן שמכר מקום בבית כנסת לשמעון, שמעון החזיק במקום מסוים ולאחר מכן התברר שיש לראובן שלושה מקומות באיכות שונה ולטענתו הוא התכוון לגרוע שביניהם. הרשב"א פוסק שאם החזיק שמעון שלוש שנים במקום בו הוא יושב כעת – הוא זכה בו, ואם לא, הוא ייאלץ להסתפק במקום הגרוע.
בתשובה נוספת (שם א,תתקמג ובבית יוסף שם) מדובר על וויכוח על בעלות על מקום בבית כנסת של אדם שהלך לעולמו. כאשר המחזיק במקום טען שתפס את המקום כפירעון עבור חובו של הנפטר והוא לא יפנה אותו עד שהחוב ייפרע. לעומת זאת, בנו של בעל המקום טען שהוא ירש אותו מאביו. בעניין זה מביא הרשב"א מחלוקת ראשונים האם בכלל יש חזקה במקומות בבית כנסת, ומכריע שאם המחזיק כבר  תפס את המקום בחיי האב הוא זוכה במקום.
ישנם גם דיונים מרתקים בעניין מצרנות במקומות בבית כנסת (רמ"א חו"מ קעה, נג). דהיינו, זכות הראשונים של אדם שקנה מקום לקנות מכור שמוצע למכירה לידו. בין היתר מובאת שם דעה שמקורה בפוסקי אשכנז הקדמונים שהמוכר מקומות משפחתו בבית כנסת יכולים בני המשפחה לבטל את המכירה (ולהחזיר את הכסף).
מן המקובץ ניתן לראות את החשיבות הרבה שיוחסה למקום ואת מעמדו הקנייני של המקום אצל בעליו כרכוש משפחתי אותו ניתן להוריש למכור ולהשכיר.

בימינו רשות שימוש בלבד

וכעת לזמננו. האם הקונה מקום יכול להשכירו? מה קורה למי שעוזב את המקום עקב מעבר דירה האם הוא יכול לאפשר לקונה הדירה לשבת במקומו? ובכלל האם יכול אדם להושיב מישהו במקומו גם כאשר שכניו מתנגדים לכך? כיצד נקנה המקום לבעליו?
שאלות אלו ניתן לפתור בשתי דרכים, האחת היא הרצויה והמעולה ביותר: יסדיר כל בית כנסת בצורה ברורה את מעמד המקומות ויקבע בהסכם כללי או פרטי את המותר ואת האסור לבעל המקום.
השנייה והיא לאלו שלא הסדירו מראש את הדברים ועתה באים בשאלות שונות. בעניין זה קבע בספר פתחי חושן (נזיקין פרק טו, הערה סג ועוד) שבהיעדר סיכום מפורש, לקניית מקומות היום אין מעמד קנייני כלל, אלא זו רשות שנותנים למתפלל לשבת במקומו.
בהמשך לדבריו השבנו בשו"ת משפטי ארץ, שתי שאלות בעניינים אלו האחת בעניין מי שרוצה לתת את מקומו למי שקנה את דירתו, והכרענו שהיות וכיום אין זו זכות קניינית אין אפשרות להעבירה (כרך א עמ' 161). והשנייה ביחס למי שרצה להקים ממקומו אדם שהקדים והתיישב במקומו לפניו, שם הערנו שלפי המצב המשפטי-הלכתי כיום אין כאן הסגת גבול במובן הקנייני (שם, עמ' 173).
נתייחס גם לשאלות הנוספות שהעלינו נראה פשוט שאין אפשרות להשכיר את המקום לאחרים וכן לא לתת את מקומו לאחר, וגם לגבי דרך הקניין אין צורך בקנייני הקרקע אלא די בקבלת רשות מהאחראים בכדי להתחיל להשתמש במקום.

והעיקר נשים אל לבנו שהמקום נועד לתפילה ותפילת הלב היא העיקר והמקום רק אמצעי לו, ואוי למי שהופך את העיקר לטפל ואת הטפל לעיקר.

פורסם במקומון "ארץ בנימין" גיליון אלול תשע"ד

סקירת פסק דין רבני: מכונת אמת

מכונת אמת

בית הדין קיבל בדיקת פוליגרף כראייה, לאחר שהבדיקה נערכה בהסכמת שני הצדדים

עדו רכניץ
מעמדה המשפטי של בדיקת פוליגרף היא סוגיה שמעסיקה את העולם המשפטי במשך עשרות שנים. גם המשפט העברי עסק ועוסק בסוגיה זו, והדבר עולה בפסק הדין של בית הדין הרבני בחיפה (תיק ‏763672/2‏, בפני הדיינים: הרב מימון נהרי – אב"ד‏, הרב יוסף יגודה, הרב יצחק רפפורט, פס"ד ניתן בתאריך י' באלול התשע"ד 05/09/2014).
העניין שנבדק בפוליגרף היה טענת הנתבעת שהיא היתה נאמנת לבעלה, אולם, תוצאות הבדיקה הראו שהנתבעת שקרה. מכאן ואילך עסק פסק הדין שנכתב ע"י הרב מימון נהרי בשאלת מעמדה ההלכתי של הבדיקה באופן כללי, ובשאלת נאמנותה של הנתבעת במקרה זה.

הסתמכות על אומדן דעת

לפני התייחסות לפסק הדין יש להקדים ולומר שאמנם דברי הפסוק ידועים "על פי שנים עדים יקום דבר". אולם, כבר כתב הרמב"ם (סנהדרין כד, א): "יש לדיין לדון בדיני ממונות על פי הדברים שדעתו נוטה להן שהן אמת והדבר חזק בלבו שהוא כן אף על פי שאין שם ראיה ברורה". אלא שבהמשך הוא כותב (שם, ב): "...הסכימו רוב בתי דיני ישראל ...ולא ידון הדיין בסמיכת דעתו ולא בידיעתו". דהיינו, שכיום לא ניתן להסתמך על אומדן דעת. 
ובכל זאת, לדעת פוסקים רבים בדיני ממונות יכול בית הדין להכריע במקרה של ראיות נסיבתיות חזקות שיוצרות מה שמכונה בהלכה "אומדנא דמוכח" (שו"ת רשב"ש, שפז). כפי שכתב בשו"ת מהרשד"ם (חו"מ, ה): "שיש להלך אחר אומדנא להוציא ממון כאשר יש אומדנא גדולה"  (ראו עוד: הרב דניאל כ"ץ, הסתמכות על אומדן, נייר עמדה מס' 5, מכון משפטי ארץ באתר דין תורה).

מעמדה ההלכתי של בדיקת פוליגרף

על רקע זה דן פסק הדין בשאלה האם תוצאות בדיקת פוליגרף יוצרות וודאות ברמה של "אומדנא דמוכח". בעניין זה צוטטו דברי הרב עובדיה יוסף משנת תשד"ם (שו"ת יביע אומר ז, ח) "בשם ספר עמק הלכה שיש לבדיקה זו ערך של אומדנה דמוכח, וחלק עליו בזה וסבירא ליה שיש לה ערך של אומדנה גרועה". וחותם הרב יוסף כך: "ואולי אם במשך הזמן ישכללו אנשי מדע את המכונה שתהיה אמתית ומדויקת יותר, אז יש לדון בהתאם לתוצאות הבדיקה של המכונה אבל לעת עתה אין נראה לי לסמוך על תוצאות בדיקת הפוליגרף."
כעת, לאחר שעברו יותר משלושים שנה קובע הרב נהרי שחל שיפור משמעותי באמינות הבדיקה. זאת, בהתבסס על הרצאתו של סגן ניצב א' גרשפלד ראש מדור פסיכולוגיה חקירתית מעבדת זיהוי פלילי במשטרת ישראל בפני דייני בית הדין הרבני (שפורסמה בספר כנס הדיינים תשע"ג). בהרצאה נטען כי "המכונה השתכללה רבות עם השנים" וכן "שבהליכים משפטיים אזרחיים ומנהליים אפשר לסמוך על תוצאות הבדיקה כראיה קבילה כאשר הדבר נעשה בהסכמת הצדדים".
במקרה הנדון, קבלו שני הצדדים את תוצאות הבדיקה באופן מפורש ומחייב כעדות של שני עדים כשרים – ולכן, תוצאות הבדיקה התקבלו.

נסיבות תומכות במקרה הנדון

במקרה הנדון היו מספר ראיות נסיבתיות שהעלו ספקות לגבי אמינותה של הנתבעת. אחת מהן היא שהנתבעת טענה שעברה מיוזמתה בדיקה מקדימה במכון אחר ובו נמצא שהיא דוברת אמת. אלא שהנתבעת הודתה כי טרם לבדיקה המקדימה היא נטלה תרופות שיכולות להשפיע על תוצאות הבדיקה.

לאור העובדה שהנתבעת היא אחות, והיא היתה מודעת לכך שנטילת תרופות יכולה להטות את תוצאות הבדיקה, ולאור העובדה שהנתבעת לא סיפרה על כך לפני הבדיקה המחייבת, בית הדין קובע כי "הדבר מעיד על חוסר יושרה וניסיון להטות דין". יתכן שהכוונה לכך שהנתבעת רצתה לוודא שהיא מצליחה לעבור את הבדיקה המחייבת, אלא שכדברי אחד העדים "משהו כנראה השתבש".

פורסם במוסף צדק של מקור ראשון גיליון מס' 895, בתאריך 03.10.14

לראש השנה: המלך המשפט

המלך המשפט

היהדות אינה קוראת לשלטון אנשי הדת, אך מבקשת שחוק המדינה ומערכת המשפט יהיו כפופים לה' 

עדו רכניץ
במרכזן של תפילות ראש השנה נמצאת המלכת ה': "מלוך על כל העולם כולו בכבודך". מה המשמעות המעשית של מלכות ה'?
מלכות ה' בתרגום ליוונית היא תיאוקרטיה – שלטון הא-ל. המילה היוונית, שטבע יוסף בן מתתיהו, כמעט ואיננה מופיעה במקורות היהודיים עד לערב הקמת מדינת ישראל. אולם, על המאפיינים של מלכות ה' ניתן לעמוד מתוך ההלכות העוסקות במבנה המשטר.

הפרדת רשויות

בפתח הדברים ניעזר במושגים מעולם מדעי המדינה כדי לחדד את המסרים ואמירות הקיימות בהלכה. במדעי המדינה יש שתי משמעויות מעשיות למשטר דתי: משטר שהחוק שלו דתי (תיאונומיה) ומשטר שנשלט בידי אנשי דת (היירוקרטיה). ישנן הגדרות אחרות שמפאת קוצר היריעה וחוסר הרלבנטיות שלהן נשאיר בצד.
מהו אם כן המאפיין של המשטר הדתי היהודי?
באופן ברור אפשר לקבוע שהשלטון היהודי איננו נתון בידי אנשי הדת. אמנם המלך צריך להיות ירא שמיים (רמבם מלכים א, ז), אולם, הוא איננו יכול להיות דיין בסנהדרין כדבר הרמב"ם (סנהדרין ב, ד): "ואין מושיבין מלך ישראל בסנהדרין". בירושלמי (הוריות ג, ב) אף נאמר: "אין מושחין מלכים כהנים", דהיינו, אסור שהמלך יהיה כהן, וכך כתב גם הרמב"ן (בראשית מט, י) על מלכי חשמונאי.
אמנם, המלך המשיח יהיה גם איש רוח יוצא דופן כפי שכתב הרמב"ם (תשובה ט, ב): "מפני שאותו המלך שיעמוד מזרע דוד בעל חכמה יהיה יתר משלמה, ונביא גדול הוא קרוב למשה רבינו, ולפיכך ילמד כל העם ויורה אותם דרך ה'." אולם עד אז, ישנה הפרדה בין אנשי הרוח ואנשי המעשה, ולכן, ניתן לומר שתיאוקרטיה יהודית איננה שלטון אנשי הדת, אף שמאנשי השלטון נדרש להיות עובדי ה', לפחות כמו כל אחד אחר, אם לא יותר.

גמישות חוקתית

כעת יש לבדוק את ההגדרה השניה – משטר שהחוק שלו דתי. הגדרה זו נראית הולמת היטב את המשטר היהודי, שהרי חוק התורה עוסק לא רק בעבודת ה' הפרטית, אלא גם בחוק האזרחי והמנהלי ובמבנה המשטר וסמכויותיו.
ואכן הריא"ה הרצוג (תחוקה לישראל על פי התורה א, עמ' 3): הגדיר כך תיאוקרטיה "מדינה שתחוקתה והמשפט שלה, על כל פנים בעיקרם, מכריזים על עצמם שהם ממקור על טבעי, על-אנושי... המלה "בעיקרם" שהשתמשנו בה כאן, מרמזת... שאותו השם אינו הולם מדינה שבה הגורם האנושי ברקע של תחוקה ומשפט אינו יכול להתבטא ולהתגלות אלא במסגרת ידועה של צו על-אנושי ועפ"י סמכויות הנתנות לו מאותו צו" (ראו עוד: הרב שלמה גורן, תורת הפילוסופיה, עמ' 23).
הגדרה זו  כוללת שלושה עקרונות: הראשון, שהחוק הבסיסי, הוא חוק התורה.
השני, שהמשפט" קרי, השיפוט, הוא שיפוט דתי ולא אזרחי. מאחר שהחוק הוא הרכיב הדתי במשטר, הרי שגם פרשנותו נתונה בידי אנשי הדת, שהרי אין משמעות לחוק ללא מפרשיו, ואכן הרמב"ם פוסק שהתדיינות צריכה להיעשות בפני תלמידי חכמים בלבד (רמב"ם כו, ז) "ולא לפני הדיוטות".
השלישי, שניתן להוסיף תקנות אזרחיות כאלה ואחרות, במסגרת הסמכות שהחוק הדתי מאפשר, ולכן החוק הוא רק "בעיקרו" חוק דתי. כידוע יש מקום לתקנות אלו במסגרת משפט המלך, במסגרת הכלל "דינא דמלכותא – דינא" ובמסגרת תקנות הקהל. שלושת המסגרות מאפשרות את הגמישות והרלבנטיות של החוק הדתי בהתמודדות שלו היא שינויים טכנולוגיים, כגון, המצאת הדפוס והיווצרות תחום הקניין הרוחני. כמו גם עם שינויים חברתיים, כגון, המהפכה התעשייתית והצורך בחוקי מגן על העבודה.

את הקשר המובהק בין מלכות ה' לבין משפט התורה, אפשר וצריך לממש לא רק בראש השנה, כפי שנאמר בתפילה: "השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה והסר ממנו יגון ואנחה – ומלוך עלינו אתה ה' לבדך בחסד וברחמים וצדקנו במשפט".

פורסם במוסף צדק של מקור ראשון גיליון מס' 894 בתאריך 24.09.14

סקירת פסק דין: רישום בטאבו בהלכה

רישום בטאבו בהלכה


בסכסוך על זכויות בניה קבע בית הדין שרישום בטאבו גובר על חוזה  שנחתם

הרב שמואל פולצ'ק
מקובל להסתמך על רישום בטאבו, על מנת לעמוד על זהות בעלי הזכויות השונות בקרקע. ברור כי לדבר זה יש משמעות הלכתית, אולם לא תמיד ברור איזה משקל הלכתי יש לתת לרישום בטאבו. סוגיה זו עלתה לדיון בבית הדין של ארץ חמדה גזית בירושלים (תיק מס' 73046, בפני הדיינים: הרב יוסף כרמל; אב"ד, הרב דניאל מן, הרב סיני לוי), ובבקשת הרשות לערעור על פסק דין זה (בר"ע 73046, בפני הרב אהרן כ"ץ, אב"ד).

ערעור במשפט העברי

אגב כך נעיר כי במשפט העברי אין מסורת מושרשת של זכות ערעור על פסקי דין, כפי שמקובל במשפט של מדינת ישראל, ובמדינות רבות אחרות. כמו כן, גם בחוק הבוררות של מדינת ישראל, שמאפשר אכיפה של פסקי הדין של בתי הדין לממונות, אין הכרח לאפשר ערעור או ביקורת על פסק דין של בורר (אף שהדבר אפשרי, במיוחד לאחר התיקון לחוק). אולם, ברשת בתי הדין "ארץ חמדה גזית" ישנו הליך של ערעור ברשות, על פיו, אב"ד שלא ישב בהרכב הראשון שדן בתיק צריך להחליט אם לאשר את בקשת הערעור, ואם הוא מאשר את הבקשה התיק נידון שוב בפני הרכב דיינים אחר. בקשה כזו הוגשה במקרה שלפנינו.

חוזה מול רישום?

התובע, יזם לפני כשלושים שנה בניית בניין דירות בן שלוש קומות, בו נבנתה דירה בקומה השלישית עבור הנתבעים, וארבע דירות בשתי הקומות הראשונות, עבור קרובי משפחתו של התובע. באחד ההסכמים שבין התובע והנתבעים נכתב ייפוי כוח בלתי חוזר לתובע, בו הוא רשאי: להוסיף על הבניה, להצמיד לדירות שימצא לנכון חלקים מהחצר ומהבניין שאינם חלק מהרכוש המשותף, וכן לשנות את צו הרישום של הבית המשותף והתקנון המצוי.
כעבור שנים, בעקבות שינויים בתב"ע נוצרה אפשרות לבניה של קומה נוספת על הגג. לשיטת התובע, מכיוון שלא נכתב בהסכם במפורש שהגג הוא חלק מהרכוש המשותף, הרי שהגג והזכות לבנות עליו נותרו שלו, והוא דרש להשתמש בזכותו לבנות על הגג.
לעומתו, הנתבעים טענו שאין לו כל זכות כזו, ובטאבו רשום הגג כרכוש משותף של בעלי הדירות, ולא של התובע. לדברי הנתבעים, הזכויות שהיו לו כמיופה כוח לא נועדו לתקופה שלאחר גמר הרישום בטאבו, אלא רק לתקופת הבניה ועד לגמר רישום. כמו כן, אם יש ספק, הנתבעים מוחזקים בגג, הן בפועל בהשתמשותם בו, והן על פי הרישום בטאבו. על כך השיב התובע כי הרישום בטאבו אינו הוכחה על פי ההלכה לבעלות, אלא במקרי ספק, ואילו כאן נוסח החוזה ברור, והרישום בטאבו נועד למטרות שונות ואינו משקף את הבעלות האמיתית.

רישום כראיה וכקניין

בית הדין פסק כי נטל הראיה הוא על התובע. זאת מכיוון שההלכה מכירה במרשם המקרקעין (טאבו) כראיה לבעלות (פסקי דין רבניים ח"ג עמ' 75). וכן מכיוון שעל פי ההלכה, כאשר אדם מחזיק בקרקע שלוש שנים, נטל הראיה עובר אל המערער על בעלותו, ואין זה מספיק שהמערער יוכיח שהוא היה הבעלים קודם לכן (ע"פ חידושי הר"ן מסכת בבא בתרא כח ע"א).
בנוסף, אין להגדיר זאת כ"חזקה שאין עמה טענה (משפטית)" שאינה מועילה, שכן הנתבעים טוענים שרכשו את הזכויות כדין בזמן המכירה או בזמן הרישום בטאבו. ומכיוון שלכל היותר העלה התובע ספק, אין לשנות את מצב הזכויות הרשום בטאבו והמוחזק בשטח.
בהחלטתו בבקשת רשות הערעור הוסיף אב"ד הרב אהרן כ"ץ כי לרישום בטאבו יש מעמד של מעשה קניין על פי ההלכה, והוא אינו רק ראיה (ע"פ פסקי דין רבניים ח"ו מעמ' 376 והלאה). ובכלל כל מטרת החוקים בדבר רישום המקרקעין נועדה כדי למנוע אי-בהירות כגון זו העולה במקרה הנדון. כמו כן, ברור שהפרשנות הפשוטה של החוזה היא שייפוי הכוח לא נועד להקנות לתובע זכויות שאינן רשומות במרשם לאחר תום הרישום. על כן  דחה הרב כ"ץ את בקשת רשות הערעור.


פורסם במוסף צדק של מקור ראשון גיליון מס' 893 בתאריך 19.09.14

סקירת פסק דין רבני: הצבת תנאי בגירושין

הצבת תנאי בגירושין

ע"פ שיטת מהרשד"ם, לא ניתן לכפות על בעל שמציב תנאים. הדיינים חלוקים על יישומה, אך הכל מודים שכשהתנאי אינו בר קיום אין לעכב את הגט

עדו רכניץ
אחת מסלעי המחלוקת המשמעותיים בעולם הדיינות בכלל ובבית הדין הרבני בפרט היא שיטת המרשד"ם, רבי שמואל בן משה די מדינה (1506-1589), מחשובי הפוסקים בסלוניקי. מהרשד"ם כתב כך (שו"ת מהרשד"ם אבן העזר, מא): "שלא אמרו שכופין אותו לגרש אלא אם [הבעל] אינו רוצה לגרש כלל, אבל אם ירצה לגרש אלא שרוצה להטיל אי זה תנאי בגט – בזה ודאי לא אמרו שכופין לגרש בלא תנאי, ומי שיכוף בדרך זה כמעט הייתי אומר שחזר ונפל במכשול הכפיה".
כלומר, גם לגבי אותם מקרים בהם הבעל חייב לגרש את אשתו, אם הבעל יאמר שהוא מסכים לגרש בתנאי כזה או אחר והאשה תסרב לקבל את התנאי – לא ניתן לכפות על הבעל את הגט. משמעות פסיקה זו, מותירה בידי בעל את האפשרות לדרוש מאשתו תנאים שונים תמורת הסכמתו להתגרש, גם אם באופן עקרוני בית הדין כבר קבע שעליו לגרשה.

ייקוב הדין את ההר

בין דייני בית הדין הרבני נטושה מחלוקת בשאלה האם ועד כמה לקבל את עמדתו של מהרשד"ם, וביטוי נוסף לכך ישנו בפסק דין שניתן על ידי בית הדין הרבני הגדול (תיק מס' 880581/9, בפני הדיינים: הרב הראשי לישראל הרב דוד ברוך לאו‏, הרב ציון אלגרבלי, הרב א' אהרן כץ, נימוקי פס"ד ניתנו בתאריך כ"ה בתמוז התשע"ד, 23/07/2014).
את עיקר פסק הדין כתב הרב הראשי, הרב דוד לאו, שכתב שאמנם במקום בו טענות הבעל מוצדקות על פי דין וקשורות ללב הגירושין יש לקבל את טענתו, כפי שכתב גם מהרש"ם לגבי בעל שדורש מהאשה להחזיר לו את חפציו קודם לגירושין (שו"ת מהרש"ם ה, ס): "בנידון דידן שרצה לגרשה רק בתנאי שתחזיר לו החפצים שלו, והדין עמו בזה, בודאי אין בידינו לכופו".
כאשר מדובר בתנאים שהבעל דורש מדעתו, כאמור שיטת מהרשד"ם שיש לקבל את דרישותיו. אולם, פוסקים אחרים חולקים עליו וביניהם הרשב"ש (שו"ת הרשב"ש, שפג) שכתב: "אותם המוזכרים בפרק המדיר וזולתן שהדין נותן לגרש, למה יתנה עליה? יקוב הדין את ההר!". דהיינו, כאשר על פי דין על הבעל לגרש את אשתו והוא מערים תנאים שאינו זכאי להם על פי דין – יש לכפות עליו לתת גט.

נפשה קשורה בילדיה

אמנם, מהרשד"ם עצמו כתב שהבעל אינו יכול להתנות תנאים שהאשה אינה יכולה לקיימם, כגון, שלא תלך לבית הוריה לעולם. חשוב להדגיש שאין הכוונה רק לתנאי שבאופן פיזי לא ניתן לקיימו, אלא לכל תנאי שיש קושי גדול לקיימו. ומכאן הסיק בשו"ת עין יצחק (אה"ע ב, מ, אות יז): "שהטיל עליה שתטלטל את עצמה ממקום מולדתה ובית אביה ומגורה למקום אחר, דזה הוי כמו גלות, דודאי על תנאי קשה כזה אין יכול מן הדין לגרשה ולהטיל עליה ענין קשה כזה".
דוגמא מובהקת לכך היא דרישות של הבעל בעניין משמורת הילדים. ואכן גם הרב אברהם שרמן בשבתו בבית הדין הרבני הגדול, שככלל פסק כדעת מהרשד"ם, הגביל זאת כך: "פעמים רבות בתיקים בהם בעל שמעגן את אשתו מליתן לה גט, שחויב ליתן ע"פ דין, וטוען בפני בית הדין שמוכן ליתן גט בתנאי שהאשה תעביר את הילדים למשמורתו, והאשה מסרבת לנתק עצמה מילדיה... אין לקבל את תנאי של הבעל... שכן מאחר שנפשה קשורה בילדיה אנוסה היא ע"פ רגשותיה...".
לכך מוסיף הרב לאו וכותב ש"עיקר הדיון בקביעת המשמורת של הילדים תלוי בטובת הילדים ולא ברצונם של הוריהם, ואם כן יש מקום לומר שלכולי עלמא יש כאן ניסיון של הבעל לכפות על הילדים חיים פחות טובים, ותנאי כזה שאינו קשור לאשה אלא לאדם אחר, בוודאי נראה שאין הבעל יכול להתנות".

למעשה, בתיק זה דחה בית הדין הרבני הגדול את טענות הבעל, אולם, ככל הנראה עדיין לא תמה המחלוקת סביב שיטת מהרשד"ם.

פורסם במוסף "צדק" של מקור ראשון בגיליון 892 בתאריך 12.09.14